שבוע חדש התחיל, ולי יש יום ראשון בלוז.

קצת עייפה כי הלכתי לישון מאוחר אתמול, ארוע משפחתי.

קצת מדוכדכת כי שמש בחוץ ואני במישרד, ולמרות שהבטחתי לכולכם למצוא זמן לצאת חצי שעה לשמש אני לא מוצאת את עצמי עושה את זה.

קצת עצלה כי יש לפננו עוד שבוע שלם של עבודה ואני רק סופרת את הימים לחופש הבא.

אין גדולות ונצורות לספר, לא כבשנו השבת את הגליל והגולן יחד עם כל בני ישראל,

ביום שישי טיילתי קצת בשמש במסווה של סידורים, ובערב ארחנו את משפחתו של בעלי,

בשבוע שעבר קנינו מצלמה למחשב וביום שישי נתנו לחמותי לדבר עם הבת שלה שבארה"ב, היתה שימחה גדולה והמון נפנופי ידיים שעברו בקצב העברת תמונה באינטרנט (איטי איטי למרות החיבור ה"מהיר").

שיחת הטלפון היתה תרוץ מצויין לאכול ביחד, אז עשינו על האש לראשונה לאחר החורף הארוך , היה נעים לשבת על המרפסת והיה כמובן טעים, הבכור שלי  עמד בגבורה נוכח הקבבים הבולגריים שהוא כ"כ אוהב ולא שבר את צימחוניותו האידיאולוגית, ואף סחף אחריו את אחותו הקטנה, כרגע אנחנו בכוחות מאוזנים שני טורפי בשר ושני אוכלי עשב בבית, נראה מי יישבר קודם.

בשבת גילה לי בני כי פתח לעצמו בלוג, עשינו הסכם ג'נטלמני, הוא לא מחפש אותי ואני לא מחפשת אותו, ואנחנו מכבדים אחד את עולמו הפרטי של השני, אני לא יודעת אם הוא עמד בהסכם אני יכולה להעיד על עצמי שאני כן, וזה לא משהו שבא בקלות חברים, הפיתוי גדול.

ובכל זאת למרות ההפרדה אנחנו מעבירים קצת חוויות, ונוצרה ביננו איזו אחוות בלוגרים,

"כמה כניסות כבר יש לך?" "למה לא מגיבים אצלי?" וכדומה.

בניגוד לאוסי אני לא אתן את הקישור לבלוג שלו פה, מהסיבה הפשוטה שאני פוחדת שאם יהיה כ"כ זמין לא אעמוד בפיתוי להציץ.

זהו חברים, זה היה זמן השמש שניצלתי לכתיבה, אין לי ברירה אלא לחזור לעמל יומי.

שוב כתבתי פוסט ללא נושא, סתם מהבטן, מי יודע אולי זו מיומנות שאני מתחילה לסגל לעצמי...

שיהיה לנו שבוע נפלא וראו איזה פלא תוך כדי כתיבה הלך לו הדכדוך והתפוגג....

אתם כ"כ טובים בשבילי.