כבר זמן מה שאני מנסה לכתוב עליך, וכל פעם מה שמתקבל הוא  דיווח  של קורות חייך, ולא זו הדרך שאני רוצה לספר עליך.

אתמול בדרך הביתה עברתי ליד בית הקברות שאתה טמון בו וכמו הרבה פעמים בעבר שלחתי לך דרישת שלום וחיוך.

ואז הבנתי , אני לא צריכה לכתוב עליך , אני צריכה לכתוב אליך.

שמונה שנים עברו מאז שנפרדת מאיתנו  בשיבה טובה, נולדת בשנה הראשונה של המאה הקודמת והלכת לעולמך ממש לקראת סופה, בן 95 היית.

אני חוזרת אחורה לזיכרונות שלי ממך , איש קטן קומה וגדול רוח, עם עינים כחולות צוחקות שהניצוץ השובב לא כבה מהן כמעט עד הסוף.

אני זוכרת אותי כילדה משחקת בחצר הגדולה סביב הבית שגרת בו, מהיום שהגעת לארץ ועד יום מותך.

אני זוכרת את עצמי עומדת ליד עץ התות, אחי הגדול יושב על אחד מענפיו ואנחנו אוכלים מהפרי המתוק הזה עד שהשיניים שלנו שחורות, והחולצה והמכנסיים כמובן גם .

 אני זוכרת אותך מגיש לידים הרועדות שלי אפרוח צהבהב ואתה אוחז בו בעדינות מדהימה בידים הגדולות והחזקות שלך.

אני זוכרת אותך נותן לנו דמי כיס , לירה שלמה ואח"כ כשסבתא שואלת "סבא כבר נתן?" אתה עומד מאחוריה ומסמן לנו להגיד לא, שנקבל שוב.

אני זוכרת אותך רוכב על האופניים הגדולות שלך עוד הרבה שנים אחרי שהגעת לגבורות.

אני זוכרת אותך הולך עם המקל כשהזיקנה החליטה סוף סוף לקפוץ עליך , כל הדרך מהבית לבית הכנסת ולא מפספס אף בוקר כי המתפללים סומכים עליך שתפתח את בית הכנסת.

אני זוכרת את הכיסים שלך מלאים תמיד בסוכריות.

אני זוכרת את האושר שבו שרת את שבע הברכות מתחת לחופה שלי, ואיך החזקת את בני הבכור על הברכיים בטקס ברית המילה שלו.

אני זוכרת את ארגז המצרכים שעמד אצלך בבית , מלא תמיד במצרכי מזון לנזקקים , כל תושבי הכפר הקטן שהיית בין מייסדיו ידעו שבזמנים קשים לא צריך ללכת למכולת אפשר לבוא אליך ולמצוא שם את מה שצריך בשביל להעביר שבת.

אני זוכרת את הסיפורים שלך על הימים הראשונים ביישוב המתהווה בארץ ישראל, איך הגעת לארץ, חלוץ צעיר  ונשלחת לעבוד בפרדסים של הכפר הקטן בשרון,  כלום לא היה שם, באר מים אחת ופרדסים. את הלילות הראשונים בילית בחבית וליד החבית הזו בישלת את החמין הראשון שלך לכל החלוצים שהיו איתך, וכשנפטר הפועל הראשון עמדו כולם אובדי עיצות, ואתה הבטת סביב וקבעת את מיקומו של בית הקברות שבו אתה שוכב היום, לקחת מעדר חפרת קבר ואירגנת את ההלוויה הראשונה של היישוב הצעיר והמתהווה. ומאז ידעו כולם למי לגשת בכל בעיה שהתעוררה.

אני זוכרת את הסיפורים על הגנת היישוב הצעיר שלקחת בה חלק פעיל, הסליק שהיה מוחבא אצלך בחצר , ואיך כל אלו הציתו את הדמיון שלנו, ילדים שנולדו למדינה עצמאית אך שעדיין נלחמת על חייה.       

היית אדם דתי, ולימדת אותנו מהי ציונות דתית, אחרת מהמוכרת היום, סבלנית, נאורה מקבלת, ויותר מכל נותנת, במשך שנים למדו אצלך רוב בני היישוב שבו גרת והיישובים מסביבו את המפטיר לבר המיצוה , מעולם לא לקחת שום תמורה , ידעת שכר מיצווה – מיצווה ואף הענקת לכל תלמידך מתנות וסיוע בטכס בר המיצווה. אני  שומרת בתעודת הזהות שלי עד היום מכתב תודה מ"אילן" שאליו העברת את הכסף שקיבלת מאלו שהתעקשו לשלם בעבור לימוד ההפטרה. את המכתב הזה מצאתי בביתך רק לאחר מותך. איש צנוע היית ולא התהדרת במעשיך, גם בערוב ימיך כשהרשות המקומית החליטה לתת לך את ההכרה שכה הגיע לך בהענקת אות יקיר העיר, היית נבוך ורק אנחנו היינו מלאי גאווה.

אהבתי אותך סבא, את חוכמתך, את חוש ההומור שלך, את צניעותך ואת הליברליות שלך , הייתי גאה בך על כך שכל חייך היו מוקדשים לטובת החברה והמדינה אף פעם לא דאגת לטובתך האישית גם כשהדבר פגע בבני משפחתך האמנת ביכולת שלהם להתגבר וראית לנגד עיניך את טובת הכלל.

אני כותבת  לך ומול עיני אני רואה את פניך הנעימות המחייכות את החיוך המוכר הזה שלך, החיוך שעבר כחוט השני ממך לאבא שלי ולאחי הקטן.

ואני יודעת שאתה איתנו תמיד אני רואה אותך באבא שלי הבן שלך, אני רואה חלקים ממך בי.

לפעמים אני מתגעגעת , אבל תמיד אני שמחה שזכיתי להיות הנכדה שלך.

ביום שישי הקרוב נעלה אליך , כמו כל שנה נעמוד סביב הקבר שלך, אבא יקריא אותיות נשמה , אל מלא רחמים, וקדיש, ואנחנו נעמוד מסביב הורים, ילדים, בני דודים, נכדים ונינים, לא יהיה עצב במעמד הזה, תהיה שימחה , שימחה לזכור אותך, שימחה להתכנס יחד בני משפחה שבאים מכל קצוות הארץ, מטבריה ועד אילת והמעמד הזה נותן להם הזדמנות להיות יחד.