את ע' הכרתי בחופש הגדול שבין בית הספר היסודי לתיכון.  כפי שכבתי בפוסט ההוא.

בשביל לחסוך לכם קפיצה לקישור, ולעצמי מילים העתקתי את הקטע  משם:

"שלושה חודשים וחצי נמשכה החברות הזו, והיתה נפלאה כמו שמתארים בספרים, הנשיקה הראשונה, הטיולים לאור הירח, הבילויים בימים ובלילות, שלושה וחצי חודשים של אושר שנגמרו בצורה כ"כ אכזרית, הוא היה חייב לעבור הלאה, כ"כ הרבה בנות יפות, כ"כ מעט זמן... לי כמובן זה לא הפריע שוב לשאת את לפיד האהבה עד סוף התיכון. "

מה שלא סיפרתי אז, זה שאחת מאותן בחורות יפות היתה החברה שלי ת'.

יומיים אחרי שנפרדנו, ע' ות' הכריזו על אהבתם ועל חברותם.

ואני נאלצתי לצפות בהם בהפסקות בבית הספר מחובקים ואוהבים, ולהקשיב לסיפורים של ת', על כמה נפלאה אהבתם. למה נשארתי חברה שלה? אני לא יודעת, אני אפילו לא מצליחה לזכור עד כמה כעסתי.

אני כן זוכרת את הגלונים של הדמעות ששפכתי בבית. לבדי. כשאף אחד לא רואה.

אף אחד? לא מדוייק. מי שכן ראתה וכמו שהסתבר לי שנים אח"כ סחבה את הכאב שלי בשקט ובלי מילים היתה אמא שלי.

שנתיים עברו, עד שהכרתי את מ',  זו היתה תקופה לא קלה בשבילי, בדיוק כשה"רומן" הזה התחיל להתפתח גילו לי את הסקוליוזיס בגב, ונאלצתי ללבוש מכשיר לעמוד השידרה, גם על זה כבר כתבתי ולא אכביר מילים, אלא רק אספר, שמ' ברח כל עוד נפשו בו, הישר אל זרועותיה המנחמות של ת', כן אותה ת',  גם הפעם , לא יודעת למה, נשארתי חברה שלה, ואת הסבל  שמרתי לעצמי, בין ה4 קירות של החדר הפרטי שלי, כשאמא שלי צופה מהצד.  

שנים עברו, אהבות אחרות באו והלכו, סיפורם של ע' ושל מ' נשארו בליבי כנוסטלגיה מתוקה-מרה.

בימים שלפני החתונה שלי ושל א', כנהוג במקומותינו עשינו סבב חלוקת הזמנות.

 אל ת' ומ' שכבר היו נשואים,  הלכתי עם אמא שלי, ברגע שנכנסו אליהם הביתה, קלטנו את האוירה הכבדה, משהו לא טוב עמד שם באוויר. התיישבנו, מסרנו את ההזמנה, ואחרי שיחת נימוסים קצרה, ת' סיפרה לנו שהם מתגרשים. אני חשתי בעיקר מבוכה, אי נעימות, הינה אני מגיעה עם האושר המושלם שלי, ומנפנפת בו מול עיניהם הסובלות של ת' ומ'.

כשיצאנו, נדהמתי לראות את החיוך הרחב על פניה של אימי.

אני לא זוכרת את המילים המדוייקות שהיא השתמשה בהן, אבל רוח הדברים היתה שהרשעים סופם לשלם על רשעותם.

הייתי בהלם. כ"כ הרבה שנים עברו. הייתי בת 14 כשע' ואני נפרדנו ובת 16 כשהיה הסיפור עם מ'. מבחינתי אלו היו מים שמתחת לגשר. אני לא חשתי כלום חוץ מצער עליהם, לא תחושת נקמה, לא שימחה לאיד, כלום. אמא שלי לעומתי, הרגישה רק אז שהיא יכולה לשים את הסיפור הזה מאחוריה.

 רק אז מבחינתה נסגר המעגל והצדק נעשה.

זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי  שלראות מישהו שאנחנו אוהבים סובל, כואב לא פחות מלכאוב בעצמנו.

כשהפכתי לאמא בעצמי, חשתי את הרגש הזה גם על בשרי, אם אחד מילדי נפגע  אני נפגעת יחד איתו.

אבל רק בימים האחרונים הבנתי את הדבר הזה ביתר שאת. אלו לא רק תחושות הזדהות שנובעות מרגש אימהי. זוהי האהבה שגורמת לנו להזדהות הזדהות כמעט מוחלטת עם הרגשות של האנשים שאנחנו אוהבים.

לשמוח איתם בשמחות שלהם, לכאוב איתם את הכאב שלהם ולכעוס איתם את הכעסים שלהם.

ולפעמים פתאום אתה מגלה שהם כבר עברו הלאה ואתה נותר לבדך בכעסך.

כמו אמא שלי אז, שהמשיכה במשך שנים לנטור טינה על עוול שנעשה לי,  עוול שאני מזמן שכחתי.

אז מה זה אומר? האם אנחנו צריכים ללמד את עצמנו לעשות הפרדה? לשים לב לא לעבור את הגבול שבין "להיות שם בשביל" לבין לסחוב איתו ממש את המשא? האם זה בכלל אפשרי?