אם אני לא פקאצה שבלוגה מעוטר בפרחים ומלאכים, אם אני לא רווקה או רווק שכותבים על חיי המין הפעילים שלהם, אם אני לא מורה או מורה בדימוס, וגם אין לי בלוג מקצועי, ואני אפילו לא משועממת שמדמה לעצמה חיים,

אז כפי הנראה חברי היקרים, שהבלוג הזה בכלל לא קיים ורק נדמה לכם שאתם קוראים פה.

לפחות ככה ניתן להבין מהדברים שיוחסו ליריב בכתבה בשם נשיא בלוגריה, שנכתבה ע"י דודי גולדמן ופורסמה במוסף לשבת של ידיעות אחרונות השבת.

"את אוכלוסיית הכותבים והמגיבים הקבועים בסצנת הבלוגים מחלק חבוט לכמה קבוצות, הקבוצה הגדולה ביותר היא של נערות בגיל ההתבגרות אלה המכונות "פאקצות"....הקבוצה השניה מורכבת מרווקות צעירות שכותבות על חייהן כולל עלילותיהן המיניות. .... לצד הקבוצה הזאת פועלת קבוצת הרווקים והנקראים שבהם הם אלה שכותבים מנקודת מבט שובניסטית וכמה שיותר בוטה- יותר פופלרי... הכותבים הנשואים המתארים באופו אנונימי את חיי המין שלהם... קבוצה גדולה והולכת של אנשי בראנג'ה ... יש גם את התמהונים אנשים עם הפרעת אישיות גבולית או סתם משועממים שכתיבת בלוג ותגובות בבלוגים אחרים, מייצרת להם מראית עין של חיים פעילים".

לא, לא אהבתי את הכתבה הזו, אפילו התביישתי שאני מייחסת לעצמי איזו שייכות לחוג הזה של כותבי הבלוגים.

וזו לא המציאות שאני מכירה פה.

חבל יריב. התייחסת לישראבלוג כאל הבייבי שלך בסוף הכתבה, אני מקווה שאת ילדיך האמיתיים תציג לעולם בצורה יותר אוהדת. כי האמת שעשית פה משהו מדהים, משהו שיש בו הכל, ממש כמו בחיים האמיתיים, חבל שהזרקור מאיר רק על הצדדים הפחות יפים של המקום הזה.