שמובילה למחשבה אחרת, ולעוד מחשבה ועוד אחת, מין מרוץ שליחים מוזר שמתנהל לי בתוך הראש, ופתאום אני מרגישה את הצריבה הזו בגרון, וכמה דמעות זולגות לי על הלחיים, ואני מנסה להבין איך הגעתי מהמחשבה הראשונה הסתמית היום יומית, לפרץ הרגשות הזה.

וזה טוב, כי ביום כזה שהמועקה התיישבה לי בחזה עם הידיעות הראשונות של הבוקר כשהיה ברור שהדברים הרבה יותר גרועים ממה שמספרים לנו, ואח"כ כשהתפרסמו הפרטים הנוראיים, היא הלכה וגדלה, אבל יחד איתה צריך להמשיך לעבוד, כי ככה זה, כי צריך, ורק באוטו, לבד עם שירים שקטים מהרדיו, המחשבות שלי הוליכו אותי לדמעות האלו שמוססו קצת את הגוש בבטן.  

עצוב.