אחד מסימני העצמאות הראשונים שסיגלתי לעצמי כשעזבתי את בית הורי ועברתי לדירה השכורה הראשונה שלי היה הויתור על הפיג'מה.
יצרתי לעצמי הרגל נפלא של לישון ערומה, ההבדל היחיד שאפשר היה למצוא בין עונות השנה היה בעובי השמיכה שהתכסתי בה ובגרביים, בחורף הייתי ישנה עם גרביים.
ככה במשך שנים לא יכולתי לסבול תחושה של פיג'מה. וזה נמשך עד מלחמת המיפרץ הראשונה לפני 13 שנה.
כמה ימים לפני תום האולטימטום של האמריקאים לעירק, בעלי גוייס בצו 8 , אני נשארתי בבית עם תינוק בן פחות משנה. ארזתי את עצמי, את התינוק ואת ערכות המגן ועברתי לגור אצל הורי, חזרתי לחדר נעורי וחזרתי לפיג'מה.
אותם ימים זכורים לי כמערבולת של חרדות , אזעקות, קולות פיצוצים, הבכי של הילד , טלפונים בהולים של הבעל, חדר אטום, פחד אלוהים.
כמה ימים אחרי תחילת המלחמה הגיע בעלי לחופשה קצרה , אסף אותי ואת הילד, וחזרנו הביתה למשך החופשה.
חזרתי הביתה והורדתי את הפיג'מה. באמצע הלילה היתה אזעקה, לקחנו את ערכות המגן רצנו לחדר של הילד שהיה גם החדר האטום, הכנסנו אותו לממ"ט, שמנו וינטלטור מגבות רטובות, אטמנו את הדלת לבשנו את ערכות המגן, ורק אז התיישבנו על הספה. מסתכלים אחד על השני ופורצים בצחוק אדיר, ישבנו לנו שני פסיכים בחדר עטוף בסלוטייפ לבושים במסכות אב"כ וערומים כביום היוולדנו, כמעט, אני הייתי עם גרביים.
מאז אני ישנה עם פיג'מה, על הגרביים ויתרתי. מסתבר שאין הרגל שאי אפשר לשנות.
ולמה פתאום חזרתי לזיכרון הזה? בגלל שאתמול נכנסתי למיטה עם גרביים, תוך כמה דקות הן הציקו לי, תוך כדי שאני מנסה להוריד אותן מבלי לצאת מהשמיכה נזכרתי איך פעם הייתי ישנה ערומה אבל עם גרביים ואיך דברים משתנים. | 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
