גיל ההתבגרות הוא גיל של ייסורים, ההמצאות של המשוררים על קצפת ודובדבנים אין להן שום אחיזה במציאות.

ידעתי את זה כשהייתי נערה, חוויתי את זה, את מצבי הרוח הקשים, את הבכי, אבל עם השנים הרושם שנותר לי הוא של עצב מתוק.

פתאום זה נהיה  נעים להזכר בעצב של אז, האהבות הנכזבות שכ"כ כאבו  צופו בציפוי מתקתק של נוסטלגיה, של אנחה עמוקה על כמה תמימה הייתי.

לא נשארו צלקות, או לפחות אני לא מזהה בעצמי צלקות כאלו.

היום אני חווה גיל התבגרות יד שניה, דרך הילדים שלי, ובעיקר דרך הבכור.

אני רואה אותו מגיע הביתה, רץ לחדר, שם מוסיקה בקולי קולות, בגיחות המועטות שלו אל העולם החיצוני הוא נראה עצוב, השירים שהוא כותב ולפעמים מפוזרים בבית או במחשב מלאים עצבות, והלב שלי נקרע, אני יודעת שאין לי שום יכולת לעזור, אני אפילו לא יכולה לשאול למה, כל התעניינות מקבלת תשובה סתמית "הכל בסדר".

אני זוכרת כשהיה צעיר יותר וחווה משברים  אז עוד יכולתי לחבק לנחם, והיכולת לנחם אותו עזרה לי, כמו לו.  כמו כשהיה קטן ונשיקה בפצע כואב העבירה הכל, קשה לי  עם הידיעה שאני כבר לא יכולה להושיע, שהנשיקה שלי כבר לא מרפאה.

אני יודעת  שדרמות ודיכאונות זה לחם בשבילו היום, אני יודעת שהוא זקוק לזה כמו אויר לנשימה.

אני עדיין זוכרת את עצמי בשלב הזה. רע לך וחרא לך ומבאס לך ומתסכל לך בהגדרה, ואתה רק מתאים את המציאות לאיך שאתה מרגיש, ואם קורה משהו קצת מחוץ לרגיל, זה ישר הופך להוכחה שחפשת - החיים מסריחים, העולם מחורבן, ושום דבר לא הולך להשתפר.

ואיך אני אסביר לו שדברים כן משתפרים בסוף? שהזמן מרפא הכל? איך אני אסביר כשבעצם אף אחד לא שואל אותי?

גיל התבגרות יד שניה קשה לא פחות מהראשון.