סוף השבוע הזה עורר בתוכי כ"כ הרבה נושאים לכתיבה, עד שנוצרה לי בראש עירבוביה שאני לא מצליחה להפיק ממנה דבר.

מתוך העירבוביה הזו אני מנסה לשלוף את המחשבה האחרונה שהיתה לי בראש הבוקר, האמת שהיא התחילה עוד אתמול בערב כשראיתי את הסרט "מכתבי אהבה", וחשבתי על כך שכמעט ולא כותבים כבר מכתבי אהבה, כמעט ולא כותבים מכתבים בכלל , אני מתכוונת למכתבים על נייר בכתב יד, בתוך מעטפה ששולחים בדואר, המכתבים האחרונים ששלחתי היו לפני 11 שנה, כשאחותי היתה בלוס אנג'לס והתכתבנו במסירות.

איזה כייף זה היה למצוא בתיבת הדואר את המעטפה שלה, בפנים תמיד היתה חבילה שמנה של דפים כתובים בכתב יד, ובהם סיפרה לי אחותי את כל מה שקורה לה, את המחשבות שלה, הגעגועים, השמחות העצב, ואני כתבתי חזרה את חיי.

בשידה שליד המיטה יש לי עוד את כל המכתבים שלה. היום היא גרה בתל אביב, ואנחנו מתכתבות באימייל, שורות קצרות כמו שיחה. זה לא אותו הדבר.

והבוקר רזי ברקאי התחיל את תוכניתו בשיחה עם שלמה ארצי על נתן יונתן ז"ל.

והשיחה שלהם גרמה לי לחשוב שלא רק שאנחנו כמעט ולא כותבים יותר , אלא גם איך אנסנו את השפה שלנו.

איך לא נשאר זכר לשפה העשירה והיפה הזו. וזה עשה אותי קצת עצובה.

תקראו את המילים, עיזבו רגע את המנגינה בצד, תקשיבו למילים:

"לא עופות- מרום אנחנו ואל גובה השמיים גם אתם גם אנוכי, לא נגיע כנראה."

 אבל אנחנו יכולים לפחות לשאוף לכך, לא?

הרדופים/ נתן יונתן

 לא נפרח כבר פעמיים והרוח על המים

יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות,

שמה בין איבי הנחל בשעה אחת נשכחת

זכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות.

בלי תוגה, כפופי צמרת, בלוריות שיבה נבדרת

באשר יפות התואר בין שריקות העדרים

תפנוקי גוון ירטיטו בלכתן לרחוץ בזרם,

נכלמים נשפיל עינינו אל המים הקרירים.

לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח

איך הוא יחד עם המים מפרקים את הסלעים.

תאנה חנטה פגיה, והנשר היגע

אל קינו חזר בחושך מדרכי האלוהים.

הרדופים שלי, כמוני וכמוך, שכל ימייך

את פרצי האור שלנו את פיזרת לכל רועה-

לא עופות- מרום אנחנו ואל גובה השמיים

גם אתם גם אנוכי, לא נגיע כנראה.

רק בהר על קו הרכס, מישהו מוסיף ללכת

מן הוואדי והאבן לרכסים אל הרוחות,

עד אשר בכסות הערב יחזור נוגה אליך

עם פכפוך פלגים

עם רחש הרדופים ליד החוף.