באמת שהיו לי כוונות טובות. אפילו היינו מוזמנים לאחותי ובן זוגה "לחגוג" איתם את משחק הגמר. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי מנמנמת מול המסך המרצד ורק שאגות השכנים בשני הגולים הראשונים הקפיצו  אותי בבהלה לראות הכצעקתה.

וניסיתי. ניסיתי להשאר ערה, לא בשבילי, בשביל א' שנימנם גם הוא כפי שנימנם את כל המונדיאל הזה.

אני לא יודעת אם זה מעיד על איכות המשחקים בטורניר הזה, או על רמת העייפות ששנינו שרויים בה בזמן האחרון.

אני מניחה שזה שילוב של השנים. כי א' לידיעתכם מאוד אוהב כדורגל בפרט, וספורט בכלל, והיו שנים שהוא לא היה מפסיד אף לא משחק אחד, בטח ובטח שלא את גמר המונדיאל.

התקופה האחרונה מאופיינת אצל שנינו בעליה היסטרית של לחץ עומס ומתח. גם עם הבית וגם בעבודה.

שנינו מגיעים בסוף יום עבודה כבר גמורים ואז מתחילים להתעסק עם ענייני הבית. כל הפינישים הקטנים והגדולים נופלים בבת אחת, סיום ההתקנה של המטבח , מקלחונים, שיש, גופי תאורה, צבע, דלתות ועוד ועוד כ"כ הרבה פרטים קטנים, כ"כ הרבה אנשי מקצוע לתאם איתם, כ"כ הרבה התעסקות וזמן. מאיפה לוקחים את הזמן?

גם פה בעבודה, יש לי תחושה של איזו קונספירציה. כאילו היתה איזו ישיבה מרובת משתתפים שההחלטה האסטרטגית העיקרית שהגיעו אליה היתה: "בואו לא ניתן לגמאמא זמן לישראבלוג בכלל".

אבל אני, אני דופקת את המערכת. הינה אני פה. למרות הלחץ. ואולי בעצם בגללו.

בן אדם צריך גם כמה דקות ביום לנקות את הראש לא?