ביום שישי היתה האזכרה לסבא שלי, נפגשנו כל המשפחה בבית הקברות .

לאחר תום האזכרה לסבי, ומיכוון שכבר ממילא  היינו שם, עברנו אצל עוד כמה קרובי משפחה שכבר לא איתנו, וביקרנו גם אצלם.  לדודה  אחת  אין ילדים, אז עצרנו אצלה להגיד לה אל מלא רחמים וקדיש, הסבתא השניה מועד האזכרה שלה הוא עוד כמה ימים אז הקדמנו אותו במעט,  וככה נדדנו חבורה גדולה של אנשים מקבר לקבר הנחנו אבן קטנה,  אמרנו אמן במקומות המתאימים בתפילה, וביתר הדגשה וכוונה  אחרי השורות "העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" המסיימות את הקדיש.

היתה שמש נעימה, פגשנו בני  דודים שלא ראינו מאז השימחה המשפחתית האחרונה , היו התלחשויות של קצת שיחות חולין, לא היה עצוב, היה מרגש. אני חושבת שאם סבא שלי הסתכל עלינו מלמעלה הוא הניד את ראשו בהנאה, ככה בדיוק הוא היה רוצה שזה יהיה , לא ארוע  עצוב אלא ארוע שבזכותו המשפחה מתכנסת.

אח"כ נסענו להורי לארוחת בוקר מאוחרת.

אל הורי  הגיעו שני בני דודים עם התינוקות שלהם, הם קיבלו פטור מהביקור בבית הקברות בזכות העוללים.

בת דודה אחת עם פעוט בן שנה, ובן דוד אחר עם תינוקת בת ארבעה חודשים.

את מה שקרה בחדר ברגע כניסת התינוקות ניתן לתאר כאילו מישהו הדליק פתאום המון נורות צבעוניות והכריז "let the games begin "

איך שני יצורים קטנטנים כאלו הצליחו להעמיד על הרגליים חדר מלא אנשים מבוגרים, והחיוכים, איזה חיוכים, איזה אושר נמרח על הפרצוף של כולנו, הם עברו מיד ליד, כל אחד השמיע את מילמולי התינוקות שלו, (המבוגרים כמובן), הגדול יותר כבר דרש את זכותו לתור את החדר בעצמו וזחל לכולנו בין הרגלים, עובד מאחד לשני, פה מקבל ביס מעוגה, שם מקבל נשיקה מצלצלת, מראה את הטריקים החדשים שלמד "תעשה ביי ביי" "תשלח נשיקה" , תענוג .

כשיצאנו משם חזרה הביתה, שאלתי את בעלי אם זה לא עשה לו חשק לתינוק,

והוא ענה: "עשה, אז מה ? אנחנו כבר אחרי זה", ובלי להבין מאיפה זה בא לי פתאום, התחלתי לבכות.

(שימי לב אמל"ש – זה בשבילך בעיקר)

זה לא היה בכי רע, פרקתי מעט רגשות ונרגעתי מהר.

הבעיה עם ההחלטה הזו היא שהראש מבין שאי אפשר אבל הרחם רוצה.