אני זוכרת מבעד ערפילי שינה וטשטוש כדורים נגד כאבים, או שזה היה טשטוש מהכאב עצמו, אני לא בטוחה.

יום הזוי לגמרי היה.

דווקא התעוררתי בסדר , יחסית לחדשות הקשות בטלויזיה ערב קודם, קמתי מוקדם, והיה לי הרבה זמן פנוי, אין ילדים להכין לבית ספר, ולהכין את עצמי הולך לי ממש צ'יק צאק. הרגשתי קצת את השכם המשאלית מציקה , אבל לא משהו רציני אז לא התייחסתי. החלטתי לנצל את הזמן והתיישבתי להכין את הפוסט על התמונות מבודפשט. ממש אחרי שסיימתי אותו, א' התקשר, עשיתי חצי סיבוב לענות לטלפון שליד המחשב, ופתאום הרגשתי את זה. מישהו נעץ סכין בגב שלי. לא באמת אבל ככה זה הרגיש.

לא הצלחתי לדבר לא הצלחתי לנשום, בטח ובטח שלא הצלחתי להזיז את היד או הראש. באותה שניה הבנתי שלעבודה אני כבר לא אלך והמצגת שהיתה צפויה לי בשעה 10 תצטרך להתקיים בלעדי. הודעתי למי שצריך להודיע לקחתי שני כדורים נגד כאבים,  וגררתי את עצמי לספה בסלון. כשנועה"לה התעוררה היא מיד התגייסה להיות האחות הרחמניה שלי, (מי שאיו לו בנות שירוץ מיד לעשות, כזו מתוקה) וטיפלה בי במסירות עד שאבא שלה סיים את יום העבודה ובא להחליף אותה. את כל היום העברתי במיטה, מתחת לעורף בקבוק חם, ומולי מאוורר להקל את החום, וטלוויזיה שדרכה אני סופרת את מספר מטחי הקטיושות, ומודדת את מרחקם מיער ציפורי, בהתחלה הרגשתי מטופשת, מה אני דואגת בכלל הרי זה באמצע המדינה, ככה גם הזכיר לי כל מי שציינתי בפניו את התחושה הלא נוחה שיש לי מהעדרו של הילד.בערב כששמענו על הנפילה בחיפה כבר הרגשתי יותר נוח להביע את פחדי גם בקול רם. למזלי בדיוק אז התקשר הילד ואמר שהם מתקפלים וחוזרים הביתה.

הבוקר התעוררתי במצב הרבה יותר טוב, מה שכמובן הקפיץ אותי על הרגלים, יש קניות לעשות, בית לנקות, אוכל לבשל, למי יש זמן להיות חולה ?

ושאלה חשובה מאוד לסיום, מישהו יודע אולי כמה זמן לוקח לביצים של יונה לבקוע? נועה רוצה לדעת אם היא תספיק לראות את הגוזלים של היונה שעל חלונה לפני שנעבור עוד שלושה שבועות (פחות יומיים) (בעזרת השם , טפו טפו טפו)