והחיים מתעקשים להוכיח לי שוב ושוב את צידקת חוקיו של אותו מרפי.

היום הזה יועד להתקנת  השיש על ארונות האמבטיה והמטבח. וזה חשוב כדי שהאינסטלטור יוכל להכנס ביום ראשון לסיים את התקנת הברזים והכלים הסנטיריים, אחרת יש סיכוי רב שכשנעבור סוף סוף לבית החדש, נקום בבוקר נשים מגבת קטנה על הזרוע ונצא לצחצח שיניים בברז שהותקן בגינה לצורכי הפועלים.

לכן שמחתי שימחה גדולה כשיענקל"ה איש השיש החביב (מישהו שקוראים לו יענקל"ה, ישר מעורר אמון, לא?)הודיע לי שהוא מגיע להתקנה היום. מהבוקר אני מחכה ומצפה בקוצר רוח לטלפון שלו. בשעות הצהרים המאוחרות הגיע ההודעה המיוחלת, מה שיצר בעיה קטנה כי מנהל העבודה מתעקש (וטוב שכך) לנעול את הבית כל יום בסיום העבודה, למה יום העבודה מסתיים בשלוש בצהרים אני לא לגמרי מבינה, ככה זה כפי הנראה בעסקי הבניה. אבל לא אחת כמוני תתיאש מהעובדה הזו, טלפון מהיר (שלא לומר היסטרי) למנהל העבודה, קצת תחנונים על נפשי וגם בעיה זו נפתרה. המפתח יעבור מיד ליד עד שיחזור אחר כבוד לידיו של מנהל העבודה בתום התקנת השיש. הקפצה של א' שיצא מהעבודה ויפגוש את יענקל"ה ידידנו בבית, והרעיון שמשהו אכן יבוצע כפי שתוכנן מתחיל לרקום עור וגידים בעיני רוחי. אווווו האופטימיות.

שני ארונות אמבטיה ומטבח הכולל אי, וארונות , דיי הרבה שיש. ארון אמבטיה מס 1 עבר בשלום. ארון אמבטיה מספר 2 נתקל בבעיה לא צפויה של פתח קטן מידי לכיור, דורש הקפצה של הנגר ודחיית ההתקנה של השיש למחר. (ותודה לנגר שהסכים לבוא ביום שישי, שלא יקל ליבכם בגודל הטובה האישית שהוא עושה לי בזה) והגענו למטבח. השיש על האי הותקן, איש השיש, ועוזרו יוצאים להביא את השיש של הארונות, צעד אחד צעד שני, השיש כבד, החום רב, העבודה קשה, והשיש מוצא את דרכו הישר אל הריצפה ומתנפץ בקול תרועה רמה ואיתו חלומותי הוורודים לראות את האינסטלטור נכנס ביום ראשון, את הסייד ביום שני, וכן הלאה את כל חלקי הפאזל משתבצים להם בקצב ראוי לקראת מעברינו בתחילת החודש הבא עלינו לטובה. וחזון צחצוח השיניים בגינה חוזר וקם לתחיה בדמיוני המיוסר.

אני יודעת שזה לא יפה לקטר בימים כאלו, ובטח שלא לקחת ללב תקלות קטנות שכאלו, כשיש אנשים שביתם נהרס , וכאלו שכל עולמם נהרס. ורבים כ"כ ששיגרתם הופרה לחלוטין ואיש לא יודע להגיד להם מתי תשוב להם השליטה על חייהם.

אבל יקירי, החיים נמשכים ואיתם הנאחסים הקטנים שלי, ובעיקר הזכות הבסיסית שלי לקטר עליהם.

זה לא אומר לרגע שבליבי אני לא אתכם חברי מהצפון הכואב.

ויחד עם זאת, אני אקום מחר ואמשיך לרדוף אחרי איש השיש, החשמלאי , האינסטלטור, וכל שאר החבר'ה האלו שלפעמים נראה לי שהיעוד שלהם בחיים הוא להפוך את חיי שלי לקצת יותר קשים.

עוד קצת, עוד קצת, תהיו סבלניים איתי , עוד מעט  זה יגמר ואני מבטיחה לחזור ולהיות אופטימית וחייכנית כשהייתי פעם . (הייתי פעם?)