אתמול בערב יצאו הבעל הבן והכלבה לריצה, איפה שהוא במהלך הריצה היא נעלמה.

חיכינו כל הערב שתחזור, יצאנו לחפש אותה במסלול הריצה, אח"כ יצאנו עם האוטו לסיבוב יותר רחב.

היינו בטוחים שבבוקר כבר נמצא אותה מחכה ליד הדלת

כשזה לא קרה יצאנו שוב לחפש, וכלום, כאילו בלעה אותה האדמה.

לקראת הצהרים תלינו מודעות באיזור.

אני פוחדת מהרגע שבו הידיעה שהיא איננה תתחיל לחלחל לנו להכרה.

אני פוחדת מהרגע שבו הילדים יקלטו שאולי היא לא תחזור.

אני עוד לא מספרת עליה, לא רוצה שזה יהיה ההספד שלה, אני עוד מחכה כל רגע לשמוע את השריטות שלה בדלת, אני עוד עומדת במרפסת מצפה לראות אותה רצה הביתה.

וההתקררות הזו שנפלה עלי מסתירה את הלחלוחית בעינים שלי כשאני חושבת לרגע שאולי לא.

.