או לפחות אמורים לארוז. נכון שאת רוב הארגזים מלפני שנה בכלל לא פתחנו, והתחושה הכללית היא שממילא אין יותר מידי מה לארוז, אבל התחושה הזו בעוכרינו, כי היא גורמת לנו למרוח את זמן.

אתמול קיבלתי מפתח לבית, אבל לפני שתתחילו עם הברכות והקולולולולו אני אמהר ואספר שלא עלה על דעתי לבדוק אם המפתח מתאים לדלת וכך קרה שאחרי הצהרים כשא' החליט לבדוק מה קורה בבית היא גילה שהמפתח אולי שייך לאיזו דירה ולאיזו דלת אבל לא לשלנו. בתוך כל המתח והלחץ והעייפות, האכזבה הזו הולידה מריבה והמריבה הולידה שבת שקטה ועצובה.  שאף אחד לא יחשוב שהחיים שלנו זה רק חיבוקים ונגיעות בישבן. זה גם פרצופים כועסים ושתיקות רועמות. כמו אצל כולם אני מניחה, רק שאני ממש ממש ממש שונאת את זה.

אז אני אמורה להקים את עצמי מהמחשב הזה, ולסיים סוף סוף עם כל המגרות והארונות והספריות שאיכשהו התמלאו במשך 14 החודש שאנחנו פה, אבל במקום זה אני כותבת כדי שתהיה לי סיבה טובה כל 10 דקות לבוא ולבדוק את יש תגובות.

חוץ מזה אני לא מצליחה להחליט מה יותר טוב, לנקות את המקרר עכשיו לפני המעבר, או שם אחרי המעבר, עכשיו הוא מלא אוכל ומצרכים והסמרטוט נדבק לקירות של המקפיא, שם אחרי המעבר, הוא יהיה ריק מפורק וחמים ויהיה קל יותר לנקות אותו, אבל הרעיון של להעביר מקרר מלוכלך לא מסתדר לי בראש.

הימים הקרובים עומדים להיות מטורפים לגמרי מבחינת הדברים שצריך לעשות, בשביל שהמעבר ביום רביעי יהיה אפשרי בכלל, אני חייבת פשוט חייבת לנצל את השבת הזו. טוב הינה אני קמה. רק לוחצת על שמור, וקמה. אולי בעצם לפני כן, עוד כוס קפה אחת.