בתיקווה שאתם עוד חברים שלי למרות התעלמותי גסת הרוח מכם.

איפשהו אני עדיין זוכרת שיש מלחמה , ויש חברים טובים שיושבים במקלטים, ונמצאים בטווח ההפצצה, ויש חברים שהילדים שלהם בלבנון, ובאופן כללי יש אנשים שהצרות שלהם גדולות משלי, וליבי איתכם, אתם יודעים אני מקווה, בכל זאת אני לא מוצאת  את הזמן ואת הזמינות הריגשית להיות איתכם גם בפועל במיוחד לא פה במדיה הזו.

אתמול בערב, הערב הראשון שלנו בבית הזה, שיחקנו את משחק הטוטו חשמל, מכירים? יש חשמל, אין חשמל, נורה נדלקת, נורה לא, שקע עובד שקע דומם, רצו הימורים  חבל על הזמן. בסופו של דבר מי שנקט בגישה הפסימית, והימר על לא, ניצח ברוב המיקרים, היום המצב כבר קצת יותר טוב, אם כי עדיין לא מושלם, רחוק מזה, אבל המזגן עובד, הידד הידד, ואני כבר לא מזיעה בלי הפסקה. וחלק גדול יותר של נקודות מאור  אכן מאירות, ואפילו חלק ממכשירי החשמל אפשר כבר לחבר לקיר, ולא לכבל המאריך.

יהיה בסדר, כולם אומרים לי, ואני מאמינה שזה נכון, יהיה בסדר, רק שיהיה כבר.

בשביל לא לסיים בנימה עגמומית, אספר לכם שבכל זאת היה לי רגע של נחת אתמול, כשנכנסתי להתקלח באור העמום של הנורה בחדר השינה, (כי במקלחת לא היה אור, נו מה נראה לכם שרומנטיקה היתה בראש שלי?) התיישבתי לי מותשת על המדרגה באמבטיה היפיפיה שלי נתתי למים לזרום לי על הראש ועל העורף, והסתכלתי סביבי וממש ממש אהבתי את מה שאני רואה. בסוף זה יהיה הבית שחלמתי עליו. כבר מתחילים לראות את זה.

תשמרו על עצמכם, אני עוד אבליח פה ושם, מכוסה אבק וטיח, אבל משתדלת להיות אופטימית. לא שכחתי את השיעור שלמדתי ממש לא מזמן.