לקראת ערב נפל עלי דכדוך. אולי העייפות, אולי כי נמאס לי לריב כל היום עם אנשי מקצוע, בטח מהחדשות על המלחמה שלא רואים את סופה.

פתאום הרגשתי שאני זקוקה לטונות של אהבה בשביל להרים את הראש ולראות שוב שהעולם לא כ"כ נורא.

פיזרתי את תחושותי ברמזים קטנים כעדר פילים בתגובות פה ושם, ובמיילים פרטיים, והתמורה לא אחרה לבוא. החל מ"את מאממת בעצמך" ממישהי שאפילו לא ידעתי שמכירה אותי,  וכלה במייל מהחברה שלי שתמיד יודעת את המילה הנכונה, דרך תגובות וחיבוקים פה ושם, והתפזר לו ענן הערפל שישב כמו שמיכת פוך עבה על הראש והנשמה שלי.

אכן לא צריך הרבה יותר מזה, רק מילה טובה או שתים מיד עושות לי טוב.