ככה הרגיש לי הסרט שראינו השבוע על עסקת השבויים ורון ארד. בוקס בבטן בכ"כ הרבה מישורים. על הקלות הבלתי נתספת שבה אפשר לחטוף חיילים של הצבא הכי חזק בעולם.

על הקלות הבלתי נתפסת שבה מדינת ישראל מוותרת על בניה.

על העובדה שלא לומדים פה מטעויות. אף פעם.

מקימים ועדת חקירה כזו או ועדת בדיקה אחרת, רבים כמו משוגעים על איזו ועדה תקום, ועוד כמה שופטים יספרו אח"כ עוד כמה שקלים אבל שום דבר לא באמת ישתנה.

האינטרסים הם כאלו שקשה למוח הסביר לתפוס וגם כשעולה ההרהור, לפעמים קל יותר לדחוק את זה הצידה, כי זה מחריד מידי לחשוב על זה. אולי אנחנו הופכים להיות לאט לאט דומים יותר לעמים אחרים, שבהם אקסיומות שעליהן גדלנו, כבר לא ממש תופסות, לא מפקירים פצוע בשטח, קדושת החיים מעל הכל, לסיסמאות האלו כבר יש פחות ופחות אחיזה במציאות, לא, אני לא מתכוונת בלחימה בשטח, שם החיילים שלנו עדיין מאמצים את טוהר הנשק ואת ההקרבה למען הצלת חבר, אני מתכוונת לפעולות שעושה השלטון שלנו. אני יודעת שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ואי מנסה בכל כוחי להיות הוגנת, אבל זה קשה, קשה כשרואים את רון אומר בקול שבור "רון ארד דב ארד בתיה ארד" ולחשוב שאז כשצילמו את הסרט הזה, עוד אפשר היה להחזיר אותו, וכ"כ הרבה הזדמנויות התפספסו לאורך השנים.

והפחד הזה, שרק לא נשב עוד 20 שנה ונביט בפניהם של שליט, גולדווסר ורגב, ונרגיש כאילו מישהו נותן לנו בוקס בבטן.