כשהייתי ילדה, אבא שלי היה זה שעבד מחוץ לבית  ואמא שלי נשארה בבית.

התפקיד שלו היה להביא פרנסה , והתפקיד שלה היה כל השאר.

בין אחזקת הבית, בישול, כביסות ושאר עבודות עקרת הבית המסורתיות היא גם היתה אמונה על החינוך שלנו.

אני לא יודעת אם ההורים שלי אי פעם נתנו דעתם על המילה הזו. חינוך. בשבילם  ילד מחונך היה זה ששומע בקול אמא ואבא, מביא ציונים טובים מבית הספר, מסדר את החדר, ובאופן כללי לא עושה צרות.

כשקצת גדלתי החינוך כלל גם הוראות קשוחות למדי בתחומים של בינו לבינה, "נשיקה" אמא שלי היתה אומרת, "נשיקה היא כמו להסיר את המכסה מסיר הבישול, יש ריח נעים של אוכל טוב, אבל מיד מתעורר החשק לאכול את מה שבסיר".

ומכיוון שברור היה שאני מאכל שאסור לאכילה, המסר היה ברור.

הורי האמינו באמונה שלמה באימרה חוסך שיבטו שונא בנו. ומכיוון שהם אהבו אותנו מאוד, הם גם לא חסכו את שיבטם. הם לא הלכו לבית ספר להורים, הם לא קראו ספרים על חינוך הגיל הרך או המתבגר והדוקטורים היחידים שהם הכירו היו רופאי הילדים בקופ"ח כללית.

ומכיוון שכך הם היו פטורים מהמחשבות על צלקות "נוראיות" שהם מטביעים בנפשנו העדינה, ומבחינתם אם אחרי פליק בריא, או צעקה הגונה, היו כמה ימים של תפקוד תקין שלנו הילדים, המטרה הושגה במלואה.

גיל ההתבגרות שלנו, היה עבורם מטרד שצריך לעבור, והכלים להתמודד איתו לא היו שונים מהכלים להתמודדות עם כל התנהגות לא ראויה.

ושלא יהיו שום אי הבנות, גדלתי בבית חם ואוהב. מעולם ולו לרגע קט אחד קטן לא היה לי הספק שהורי אוהבים אותי, בטוחים שאני הילדה הכי מוכשרת בעיר, או לפחות בשכבת הגיל שלי. את הכלים החינוכיים שלהם קיבלתי כצו גורל. ככה זה, וזהו זה. לפעמים זה כאב, הרבה פעמים זה העליב, אבל התגברתי. דבר אחד ידעתי בליבי, יש דברים שאני לא אעשה לעולם לילדים שלי.

וככה צברתי לעצמי רשימה של עשה ואל תעשה לעתיד לבוא ביום שיהיו לי ילדים משלי, ומכיוון שאמא שלי הבטיחה לי תמיד שהילדים שלי יהיו בדיוק כמוני ובד"כ זה נאמר ברמה של איום מוסווה, היה לי ברור שאת הרשימה הזו אסור לי לשכוח עם השנים.

והשנים עברו, מהר מאוד מצאתי את עצמי בתפקיד האמא.

הילדים שלי, כהבטחתה של אימי אכן דומים לי להפליא. לטוב ולרע. מה ששונה זה כל מה שמסביב.

לי היתה הרשימה. אני הלכתי להרצאות של "בית ספר להורים" וקראתי ספרים, נחשפתי לתיאוריות מסוגים שונים, למדתי שאני צריכה לכבד את הילדים, יחד עם שמירה עם גבולות, למדתי שלהכות זו הדרך הגרועה ביותר להעביר מסרים חינוכיים, ולמדתי שלילדים שלי יש נפש ובידי לפגוע בנפש הרכה הזו. איכשהו בתהליך הנכון הזה, הלכנו טיפה רחוק מידי. ובמידה מסוימת איבדנו את הסמכות ההורית שלנו. אולי כי אף אחד לא באמת הסביר לנו איך מיישמים את התיאוריות היפות ששפכו עלינו. אני מסתכלת מסביב ויודעת שאין דין משפחה אחת כאחרת, אני יודעת שיש דברים שעשיתי טוב יותר ודברים אחרים שעשיתי טוב פחות.

אני יודעת שבניסיוני העז לא לחזור על דברים שנתפסו בעיני כטעויות של הורי, עשיתי טעויות מסוג חדש  לגמרי עם הילדים שלי.

היום יש לי שני מתבגרים בבית. אלוהים אהב אותי כנראה, כי גדלו לי שני ילדים נהדרים, איכותיים ערכיים, ואפילו היום בגיל הקשה הזה של ההתבגרות, עם המרידות וההורמונים המשתוללים אני יודעת שהם בסדר, והם יהיו בסדר גם הלאה, למרות הטעויות שעשיתי בדרך,  בדיוק כמו שאני יצאתי בסדר למרות הטעויות שעשו הורי.

דבר נוסף שהשתנה בין תקופת הילדות שלי, להיום, היא מודעות לקשיים מסוג שהורי לא הכירו.

קשיי לימוד מסוגים שונים דיסלקציה, קשב וריכוז, קשיים התנהגותיים, היפראקטיביות, ועוד.

כשאחי הצעיר היה פעוט היו לו קשיים שלא ממש הובנו ע"י הורי , הוא התקשה עם התחלת הדיבור, הוא התקשה אח"כ בבית הספר בקריאה וכתיבה. אמרנו בדחילו ורחימו שהילד, מה לעשות, לא כ"כ חכם,  ובשלב מסוים הוא האמין לנו.

אבא שלי, דחף אותו ללכת ללמוד מכונאות רכב, שלילד יהיה מקצוע ביד.

רק אחרי השרות הצבאי, הוא הבין שיש משהו אחר, שהוא לא באמת חסר יכולת, למזלו אז כבר היו מכונים שעשו אבחונים וכך הוא אובחן כבעל דיסלקציה. היום הוא עומד לפני התחלת הסטאג' שלו כרופא, מגשים את חלום חייו, במקום לבלות את כל חייו במוסך כאיש מריר ומתוסכל.

וגם פה, מתעורר הרושם מידי פעם, שאנחנו נוטים ללכת רחוק מידי והרבה מידי, פתאום כולם לוקים במשהו, חצי מהילדים שאנחנו מכירים מקבלים תרופות, והקלות בבית הספר, וישנם כאלו שיקומו ויגידו, חברים, הורדנו את הרמה של כולנו בשביל לתת הזדמנות גם לאלו שבאמת אינם יכולים.

אבל אני מאמינה בברירה הטבעית, מי שבאמת לא יכול, לא יהיה. שום תרופה לא תהפוך טמבל לגאון.

שום הקלה בבית הספר לא תעשה עצלן לחרוץ ושקדן.

ובשורה התחתונה אם הצלחנו לעזור לילד אחד שזקוק לעזרה ולא ישב בכיתה בתחושה של טמבל, בגלל ליקוי שאינו באשמתו, ועוד 100 ילדים אחרים קפצו על העגלה בלי סיבה אמיתית, זה מחיר שאני מוכנה לשלם.

שלא יובן פה לא נכון, אני מלאה כרימון בתלונות על מערכת החינוך, אני מלאה תלונות עלינו ההורים כשלושה רימונים , אני כועסת עלינו כחברה. כשאני רואה ילדה בת 10 בטלוויזיה אומרת: "היום זה דור אחר היום ההורים חייבים לעשות מה שהילד רוצה", אני יודעת שטעינו בגדול בדרך.

כשאני שומעת בחדשות על ילדים שעושים וונדליזם בבית ספר, הולכים מכות במועדונים, דוקרים אחד את השני ברחובות, אני יודעת שחייב לבוא שינוי.

אבל אני מסתכלת על הילדים שלי (טפו טפו טפו) ועל החברים שלהם, ואני יודעת שלא הכל רע, שיש פה גם נוער נהדר, נוער של תנועות נוער, של התנדבות למען הקהילה,  שיוצר מוסיקה נהדרת, שכותב, קורא, רואה ועושה תאטרון, סרטים, ספורט, שמתגייס לצבא והולך ליחידות קרביות , שעושה שנת שרות על חשבון זמנו הפרטי והיקר ללא תמורה.

ואף אחד, אבל אף אחד לא יקרא לילדים שלנו, מפלצות. כי גם עם כל הרע שמסביב , כדאי מאוד שאלו שממהרים לכנות את ילדי ישראל בשמות כאלו, יסתכלו בנפשם פנימה וינסו לחשוב איך הגענו למצב הזה.

הפוסט הזה נכתב כתשובה לפוסט הזה, ולתגובות שהתלוו אליו.