לחג קיבלתי מגיסי את ספר הביכורים של הסופרת מיקי בן-כנען, אם החיטה. אני לא מרבה לכתוב "ביקורת ספרים", כולכם אנשים קוראים ונחשפים לספרים הרבה יותר מהר ממני, כך שאם כבר, אני נהנת מההמלצות שלכם. אבל הפעם, אני חייבת לשתף אתכם, כבר מזמן שלא נסחפתי ככה לתוך ספר. בלי יכולת להניח אותו בצד. מהספרים האלו שאתה יודע שכבר צריך לישון כי מחר יום עבודה וצריך לקום מוקדם, ובכל זאת אתה גונב עוד עמוד ועוד עמוד ומגלה בסוף שקיצצת את שעות השינה שלך בחצי.

ביקורת מקצועית כתבה יפה ממני אריאנה מלמד, תקראו אם ההתרשמות  שלי לא מספיקה לכם, אתם יודעים מה, תקראו בכל מקרה.

אני אתם לכם טעימות קטנטנות שתדעו למה אני מתכוונת כשאני כותבת על מישהו שהוא אומן במילים:

"ווליד צמצם את עיניו כמנסח, גמע לגימה עבה של אויר הזדקף ובעודו מתבונן בי בהתנצחות, אמר בקול רם: "אקסיוז מי?!"

המלצר קרב אלינו בצעד קופצני, על פניו שאלה.

"האו דו יו דו," אמר ווליד, "מי ניימ איז ווליד, אי קאם פרום יזראל."

"האו דו יו דו," אמר המלצר, "מיי ניים איז  סלח, איי קאם פרום אידג'פט."

"וורי נייס טו מיט יו" אמר ווליד, "איף יו בי סו קיינד, קן יו ברינג אס דה שוגר?"

"סרטנלי", אמר המלצר והניח על השולחן  קערת חרסינה קטנה שאסף מהשולחן ממול.

"תפדאלום"

"שוקראן" אמר ווליד. 

"יש קסם מסויים בדרך בה מתגלגלים ארועים, לרגעים נדמה שהכל יציב והדרך סלולה וצפויה. באבחת הרף חלה תפנית קטנה, נסתרת, גוררת אחריה עגלה עמוסה בעלילה חדשה דקות  יאספו לשעות, שעות יצטברו לימים, יממות תאנחנה את הזמן החולף, עונת השנה תפנה את מקומה לעונה חדשה...."

"לעתים יקרה שמפגש אקראי יהפוך לקרבה שלא שוערה מראש. יקרה שנסיבות חיים הפכפכות יחברו זרים לאשליה של שותפות גורל. האנשים יחושו חמימות גדולה כאילו גילו אחים אובדים או הורים נידחים – להם נכספו כל חייהם. טבעם של מקרים אלו הוא כטבעה של הבטחה אשר עוצמתה מתקיימת מן הידיעה כי לא תתממש לעולם".

אם אין לכם מה לקרוא ביום כיפור, עיזבו אפילו אם יש, רוצו לקנות/להשאיל/לסחוב לחבר,את הספר הזה.

אני לא נותנת אז אל תבקשו אפילו, אני מתכוונת לסיים אותו ומיד להתחיל מחדש.

אגב, אפילו הכריכה שלו יפיפיה. 

גמר חתימה טובה לכולכם.