ברור לגמרי שמי שהחליט על צום כדרך לעינוי הנפש והגוף , לא אכל אף פעם ארוחה מפסקת אצל אמא שלי. כי האמת היא שאפילו אם אצום שבוע, הסבל לא ישתווה לסבל שחשים אחרי שקמים מהשולחן שלה. עם בטן של חודש תשיעי עם תאומים ותחילתם של צירי לחץ. אז נכון, אם יצא איזה תינוק ביום הכיפורים הזה הוא יהיה של אחותי ואצלי גם אם יצא משהו הוא לא ישאר איתנו ולא יהיה כ"כ חמוד. (אויש כמה שאני מגעילה כשאני סובלת).

העניין הוא שלקבוע ארוחה מפסקת בשעה שתים וחצי, זה קצת בעייתי, במיוחד למי שרגילה לאכול צהרים בין 12 ל-12 וחצי לכל המאוחר, כך יצא שהגענו כולנו לארוחה המפסקת מורעבים כהוגן, התנפלנו על שלל המזונות שהגיעו והגיעו והגיעו בלי להפעיל שום שיקול דעת. ועכשיו כל מה שאני מסוגלת לעשות זה להפיל את גופתי על המיטה ואולי אם לא אבזבז את שאריות הכוח שיש לי בקצות האצבעות אצליח גם לפתוח איזה ספר ולקרוא קצת. אבל זה ממש מוטל בספק.

בכל אופן, בואו נעזוב את עניין הסבל, (אתם הרי יודעים שנהנתי הנאה שלמה, ומה זה בשבילי קצת כאב בטן, כשהאוכל כ"כ טעים?)

רציתי לשתף אתכם במשהו מרגיע במיוחד,וזו הסיבה האמיתית לכתיבת הפוסט הזה.

אז הינה: (הנוף שרואים כשיושבים אצלנו בגינה שעוד תהיה גינה ביום מן הימים)