הוא הצד שממנו יצאתי מהמיטה הבוקר. ולא הוסיפו לי רוגע, הטלפון שהגיע מהעבודה, והדפיקות שנשמעו מהבית שבונים לידנו.

כמו גם הרגע הזה שבו אני פותחת את התריס החשמלי בתיקווה לראות את הג'ינג'ית שוכבת וישנה כמו תמיד, ואני מוצאת גינה ריקה.

קמתי לא טוב.

אני מרגישה תסיסה בתוך הבטן כאילו פתחתי שם בקבוק סודה, וזה לא גזים, זה חוסר שקט, ועצבנות הולכת ונבנת.

אני מקווה שהתעסקויות הבוקר הכוללות: קניות, נקיונות, פגישה עם מהנדס חשמל לקבלת הערכת נזקים בבית לקראת תביעה נגד החשמלאי (שפמה אוהבת לקרוא לו המניאקבנזונהכושלאמאשלו , ואני מסכימה איתה באופן מוחלט,) יצליחו להשקיט קצת את הסערה הזו שמתרגשת לי בתוך הבטן לפני שהיא תפרוץ החוצה ותסחוף איתה כמה חפים מפשע, כי כמו שאתם בטח יודעים, אם רק מצליחים להשאר עסוקים מספיק, אין זמן להתעסק ברגשות.

ודווקא אתמול, אחרי שעור רכיבה רציתי לכתוב על זה שכבר מתחיל להיות קריר בחווה ושלשיעור הבא אני צריכה לזכור להביא משהו לשים עלי, ושריח הפרדסים עם ריח הסוסים ואויר הסתיו הקר עושים תחושה נורא נעימה, ושנועה רכבה ממש יפה אתמול על סוס שנחשב לא פשוט, והיא נראת כ"כ יפה על הסוס, אצילית כזו, והיה לי כייף לשבת ככה ברוח הזו, בריח הזה, ולהסתכל על הילדה שלי ולהרגיש את הגאווה הזו ושוב להצטער שאין לי מצלמה לצלם אותה. (אני חייבת לזכור לשיעור הבא)

אבל כשחזרנו הביתה, לא הספקתי לכתוב את כל זה, והבוקר, הבוקר זה רק זכרון של משהו שהרגשתי אתמול, הבוקר קמתי מהצד הלא נכון של המיטה.

(לפחות הדפיקות מהבית ליד נפסקו , נראה לי שהם סיימו לשבור שם את הקיר ששברו.)

בוקר טוב לכם, חג שמח, וסוף שבוע רגוע. האמת? נראה לי שהכתיבה קצת הרגיעה אותי, אבל ליתר בטחון אני אצא עכשיו לעשן סיגריה עם החצי כוס קפה שנשארה לי.

פיץ' עדיין לא חזרה למי שלא הבין את הזה מהפוסט עצמו.