הדבר שהכי קשה לנועה"לה להתמודד איתו היא העובדה שמעבר לכל מה שכבר עשינו, אין עוד הרבה, אם בכלל, שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלחכות ולקוות.

ולכן היא מריצה אותי שוב ושוב בחיפושים בשכונה וסביבותיה. ולו בשביל להרגיש שלא וויתרנו סתם ככה, והמשכנו בשיגרת החיים. מחר היא יוצאת לטיול של התנועה, והיא השביעה אותי שאני לא אוותר על החיפוש היומי. אחרת היא לא תהיה שקטה בטיול. הבטחתי, נו מה.

והיום תוך כדי החיפוש היומי חשבתי לעצמי מתי זה יהיה נכון להפסיק לשתף פעולה, אם בכלל, מתי אני אצטרך להושיב אותה ולהגיד לה, נוע"לה לפעמים צריך להשלים עם המציאות גם אם לא מבינים אותה עד הסוף.

שוב ושוב היא מעלה את אותן השאלות, איפה היא יכולה להיות, האם יכול להיות שמישהו לקח אותה, ואם כן אז אולי הוא מתעלל בה, ואולי היא נפלה לאיזה בור והיא שוכבת שם וסובלת, והמחשבות האלו חוזרות וחופרות בה שוב ושוב. ואני מציעה אלטרנטיבות, עד כמה שאפשר, ואני אומרת שכשלא יודעים כלום אפשר לחשוב את הכי גרוע, ואפשר גם לקוות לטוב.

 אבל אני יכולה רק להציע אלטרנטיבות שקל יותר לחיות איתן, (כשאפילו הסברה שאולי היא בחרה ללכת למות במקום אחר, היא אפשרות עדיפה) אני לא יכולה להחליט בשבילה איך לחשוב, וכמו שלה קשה ההתמודדות עם חוסר הידיעה איפה פיץ', לי קשה ההתמודדות עם הפחדים האלו שתוקפים את הבת שלי.

אני מקווה שההתעסקות בדברים של שיגרה תפיג את המחשבות. אני יודעת שברוב המקרים  האלו הזמן הוא באמת התרופה הטובה ביותר. 

בנתיים החתולים של השכונה אוכלות את האוכל שלה מהקערה שנשארה באותו המקום, וכשהיא מתרוקנת, אנחנו ממלאים אותה. ועדיין כל תזוזה במרפסת מקפיצה את כולנו.

אני חושבת שפיץ' כבר לא תחזור.   13 שנים.