זה המחזור החודשי? זו פיץ'?  זה אמיתי? זה חולף? זה פה בשביל להשאר? 

אין לי מושג. אני רק יודעת שהדכדוך הזה, לא עוזב אותי כבר כמה ימים.

לא משהו טרגי. אני לא הולכת עם פרצוף קבור באדמה, אני אפילו מצליחה להנות פה ושם, משיחה עם חברה טובה, מרוח קרירה של ערב בגינה, מבילוי עם המשפחה, אבל כל הזמן בין לבין זה נמצא שם ברקע, מן דוק של עצבות, של איזה געגוע למשהו שאני לא יכולה לשים עליו את האצבע ולקרוא לו בשם.

אתמול יצאתי, קצת אחרי חצות, להחזיר את נועה ממסיבה, נסעתי לאט ברחובות העיר מסתכלת מסביב, בלילות החופש העיר נתונה לשלטון הנוער. חבורות חבורות של ילדים, בבודדים, בזוגות, בקבוצות רק בנות, רק בנים, או מעורבות, הם הולכים, הם יושבים בבתי הקפה, במסעדות, ועל שפת הכביש, לבושים יפה, מחליפים לחיצות יד בסגנון בוגר, או נשיקות על הלחי, מחפשים, משהו לעשות, מישהו לעשות את זה איתו. הסתכלתי עליהם והרגשתי קשישה. כל מה שאני רציתי באותם רגעים זה את המיטה שלי השמיכה הכרית היד של א' שתחבק אותי, ואת השינה המבורכת.

אח"כ חזרנו הביתה, סגרתי תריסים, כיביתי אורות וטלויזיות דלוקות, צחצחתי שיניים, והלכתי לישון.