הייתי בטוחה שמצאתי אותה. הייתי בדרכי הביתה, ורחוב אחד ליד הבית, אני רואה על המדרכה בחורה צעירה מטיילת עם כלב. והכלב, במבט מהיר, נראה לי כמו פיץ', אותו צבע, אותו שיער שיבה על הפרווה הג'ינג'ית שנופלת עד לריצפה כמעט. עצרתי את האוטו בצד הכביש, ורצתי אליה בקריאות סליחה סליחה, חכי שניה. הבחורה, שלא הבינה מה נפל עליה, עצרה, וחיכתה. ברגע שהגעתי ראיתי שזו לא פיץ', שזה בכלל לא זו, אלא זה. אני לא יכולה לתאר בכלל במילים את התחושות באותו הרגע, את השימחה ואת האכזבה. את העצב שתקף אותי לראות כלב שכ"כ דומה לה, ליטפתי אותו חיבקתי אותו, ובלעתי את הדמעות.

התנצלתי בפני הבחורה שהיתה נחמדה ומבינה. וחזרתי לאוטו. 

אם מישהו היה אומר לי קודם שהתגובה הרגשית שלי תהיה כ"כ חזקה, לא הייתי מאמינה לו.