מכיוון שיש לי עבודה מאוד דחופה לעשות. וזה כמובן בנוסף לתכנית העבודה השגרתית שלי, וללוחות הזמנים ההולכים ומתקצרים לסיום פרוייקטים שרצים כבר זה זמן מה, עשיתי את הבחירה ההגיונית היחידה, ובאתי לפה.

אח"כ אחרי שאסיים למרוח את הגיגי חסרי הפשר, (כי אין לי באמת מה להגיד) אני אלך לאכול צהרים, שאחריהם אכין לעצמי כוס קפה, ואדליק סיגריה כי ידוע לכל שניקוטין מחדד את המחשבה, אעטה על עצמי פרצוף רציני וחושב ומיד אבוא לענות על התגובות שלכם. כי אני אישה נימוסית ולא נאה ולא יאה להשאיר את חברי בציפיה דרוכה לתגובה שלי על מילות העידוד שלהם. נכון, או לא נכון?

בטח שנכון.

אח"כ כבר תתקרב השעה ללכת הביתה, וחבל להתחיל משהו כ"כ חשוב בדקות האחרונות של היום, אז אני רק אסדר מחדש את הדפים ארשום כמה הערות למחר שלא אשכח. וכל הדרך הביתה אייסר את עצמי על זה ששוב דחיתי למחר את מה שבקלות רבה יכולתי לדחות למחרתיים.

(טוב, נו, זה לא באמת יהיה ככה, רק קצת)