אורן קיבל היום את הצו הראשון. כבר חודש הוא מחכה לו, רוב החברים שלו כבר קיבלו, ויום יום הוא היה בוכה לי, "אמא הצבא לא רוצה אותי", ואני בלב הייתי ממלמלת "אילו רק היה לי מזל כזה". והינה הצבא כן רוצה אותו. זו אני שלא ממש רוצה לתת אותו לצבא. מזל שיש עוד שנתיים (קצת פחות אבל בואו לא נהיה קטנוניים), אז אני עוד יכולה להדחיק את העניין.

חוץ מזה הוא גם התחיל ללמוד נהיגה, יום יום מנסה אותי, "אמא תני לי סיבוב באוטו" הוא יודע שאין סיכוי בעולם שזה יקרה, מסכן נפלה עליו אמא חנונית כזו שלא לוקחת צ'אנסים, אבל זה לא מפריע לו להמשיך לנסות, "רק להוציא מהחניה", "נו, מה אכפת לך" "כל ההורים נותנים" מכירים את המשפט הזה? "כל ההורים נותנים" נשבעת לכם שאין אפילו הורה אחד שנותן את מה שכל ההורים נותנים, אבל זו איזו סיסמא כזו שמשום מה נדמה להם לצעירים שיכולה להשפיע עלינו. מעניין, אני זוכרת את עצמי משתמשת בדיוק באותו משפט, באותה רמה של אמינות.

בכל אופן, אני לא ממש מבינה מתי כל זה קרה, הבן שלי שאתמול החלפתי לו טיטולים, עוד מעט נהג, ועוד מעט חייל, והזמן חברים, טס לי יותר מידי מהר.