טליק כתב לפני כמה ימים פוסט יפה ורגיש על תחושותיו לאחר אימון הכדורגל של בנו.

במידה מסוימת טליק ייסר את עצמו על התחושות שלו והרצון החזק שבו לראות את הבן שלו מצליח, מנצח, ותהה איזה מסר הוא מעביר לילד. האם הוא משדר לו שאהבתו תלויה בדבר? האם הוא גורם לילד ליהנות פחות מהמשחק כי הוא מוסיף לו גורם לחץ נוסף להשביע את רצון אבא?

התחושות האלו של טליק קיבלו תמיכה בחלק מהתגובות, כמובן לצד העידוד המקובל במקומותינו.

ואני תוהה, על מה ולמה טליק כ"כ ייסר את עצמו?

ואני מראש רוצה להוציא מהדיון את מקרי הקצה, אלו שדוחפים את ילדיהם למימוש חלומותיהם הם מבלי להקשיב לרצונות הילד, ומהצד השני אלו שנכנסו לנירוונה כללית ובכלל לא טורחים לוודא שהילדים שלהם ממצים איזה פוטנציאל וכל עוד יש שקט תעשייתי בסביבה מבחינתם הכל בסדר .

בואו נדבר רגע על כל מה שבאמצע.

מתי בדיוק הרצון להצליח הפך למשהו מגונה? מתי הוא הפך להיפוך של האושר?

כבר ניהלתי ע"ג הבלוג הזה דיון דומה לפני זמן רב, כשנדרשתי לעניין הציונים בבית הספר. טענו נגדי אז שהציונים של הילדים שלי חשובים לי יותר מהאושר שלהם. ואני רוצה לחזור ולהגיד, לא ברור לי למה האחד סותר את השני.

אני מניחה שאיש אינו חושד בי שאני עומדת בבית עם שוט מעל גבם של הילדים ומצליפה על כל ציון שאינו ראוי בעיני, אז למה הרצון שלי לראות את הילדים שלי מצליחים בתחומים שהם בוחרים לעצמם לעסוק בהם הופך אותי לאמא שפחות קשובה לאושר שלהם?

להיפך חברים, זה הופך אותי לאמא שהרבה יותר קשובה לאושר שלהם.

הינה אני מודה, כשנועה מצליחה בשיעור רכיבה זה גורם לי הנאה אדירה, כי זה גורם לה הנאה אדירה ואני אוהבת לראות אותה מאושרת, כשיש לה שיעור רע, אני עצובה יחד איתה, אבל לא שוכחת לעודד אותה ולהזכיר לה שלפעמים זה ככה ולפעמים זה אחרת,  ואין לי ספק שהיא לרגע לא חושבת שאהבתי תלויה בהצלחה שלה, כשאורן שיחק שחמט במסגרת תחרותית, הפסדים שלו כאבו לי כמו שכאבו לו, בדיוק במידה שניצחונות רוממו את רוחי כי ראיתי כמה הוא מאושר מהם.

לא יעזור כלום חברים, מי שמצליח במה שהוא עושה, יש לו יותר סיכוי להיות מאושר מאשר זה שנכשל.

בדיוק כמו שלהיות יפה זה טוב ונעים יותר מאשר להיות מכוער, להיות בריא זה טוב יותר מלהיות חולה, ואפילו להיות עשיר טוב יותר מלהיות עני.

בלי קצת תחרותיות בעולמנו, לא יהיו הישגים בשום תחום, במוסיקה, בספורט ואפילו במדע.

אנשים מונעים דרך הרצון ליצור אבל גם מהרצון לקבל הכרה על היצירה.

גם אנחנו פה סופרים את הקאונטר ואם יש לנו פרו אנחנו בודקים כמה מנויים יש לבלוג שלנו לא?

טוב, בסדר לא אתם, אתם ממש לא מתעניינים בזה, אני יודעת, גם אני לא. אבל כל האחרים כן.

כל אחד מאיתנו ההורים, מכיר את ילד שלו, מכיר את  גבולות היכולת שלו, יש ילדים שזקוקים ליותר תמיכה ועזרה וזה התפקיד שלנו להעניק להם אותה, יש ילדים שמתאים להם יותר עצמאות בעשייה שלהם, אבל כולם זקוקים לעידוד, לתמיכה כשקשה, ולתשואות כשמצליח, אין בזה פשע. להיפך מעורבות הורית היא דבר נכון וראוי.

כולנו צריכים לדעת גם להיכשל, וזהו שיעור חשוב מאוד שאנחנו נותנים לילדים שלנו, כשלון הוא לא אסון, הוא פלטפורמה ללמוד ממנה, וגם לעודד את ערך הקבוצה, העשייה המשותפת, והחשיבות שבעבודת צוות, כל אלו ערכים חשובים אבל הם אינם סותרים את הרצון שלנו לראות את הילדים שלנו מצליחים. מממשים את הפוטנציאל שלהם. לא משנה באיזה תחום. בכל עיסוק שמלכתחילה נבחר כי הוא גורם להם הנאה ואושר.

בשורה התחתונה חברים, כל מה שאנחנו צריכים זה להיות קשובים, קשובים לצרכים של הילדים שלנו, והם זקוקים להצלחות בדיוק כמונו, ובסופו של יום מה שהבן של טליק יזכור זה שאבא שלו היה שותף לחוויה שלו ממשחק הכדורגל ולא היה אדיש לעשייה הזו. הוא יזכור טליק שהיית שם איתו. וזה דבר נהדר.

התנצלות המערכת:

בלי כוונה הפוסט הזה עלה שלוש פעמים לאויר. מחקתי את הפעמיים המיותרות, אם מישהו הגיב שם ולא שמתי לב אני מתנצלת מראש ואשמח אם יחזור לפה לצורך תגובה.