ואני עצבנית, ואני מיואשת. ובאופן כללי בא לי מצד אחד להתקפל באיזו פינה ולבכות ומצד שני לתפוס איזה מישהו (רצוי קבלן/חשמלאי/הבוס שלי) ולכלות בו את זעמי.

יש לי תחושה שאיזה ענן נאחס התיישב לי מעל הראש, מוריד ממטרים בלי סוף,  ומסרב לזוז משם.

אין לי כבר כוח להלחם עם חברת הפלאפונים, ויזה, יס, הקבלן, החשמלאי, מכונת הכביסה בת היומיים וחצי שהחליטה לשבוק חיים עוד לפני שהתחילה את חייה בכלל, ונוסף לכל עם כל הטמבלים האלו שאני עובדת איתם פה בעבודה.

שוב ושוב אני משננת לעצמי את המנטרה הלא משכנעת, שאומרת פרופורציות,  אני אומרת לעצמי שוב ושוב, גמאמא, תסתכלי על חצי הכוס המלאה, תסתכלי על כל מה שיש לך, לא על מה שאין לך, או מה שעוד מעט יהיה לך רק נורא קשה להגיע אליו.

אבל דחילק, יש גבול גם לנאחס, לא?

עייפתי.

תרגום בגוף הפוסט: שום דבר דרמטי לא קרה, אין צורך לרוץ לטלפונים, פשוט הצטברות של דברים, המון דברים קטנים וגדולים כאחד. אז באתי לפה לבכות קצת.

 סימפטיה, כתף לבכות עליה, חיבוקים חמים, וקמיעות להסרת עין הרע,  יתקבלו בברכה.