הנושא החם בימים אלו הוא מצעד הגאווה בירושלים, כן או לא? (כן)

בטלויזיה מולי העצרת לזכר רבין, והסופר דויד גרוסמן מדבר עלינו כחברה וכמדינה וזה עצוב.

ובכל זאת אני לא אכתוב על שני הנושאים האלו, לא כי אין לי מה להגיד, אלא כי לפעמים זה קשה מידי, כי הדברים לא לגמרי לא קשורים זה לזה, כי שניהם מאירים באור מכוער את פני החברה שאנחנו חיים בה. חברה שאינה בשלה לדמוקרטיה אמיתית, חברה שלא יודעת לקבל ולכבד את מי שלא נראה בדיוק כמוך, או חושב בדיוק כמוך, או בוחר לאהוב בדיוק כמוך.

וליד כל זה, יש את החיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, ולפעמים פשוט הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להסתכל רק פנימה.

אתמול היה חודש בלי פיץ'.  הפסקנו כבר לחכות לה, אם כי כשגשם יורד תמיד יהיה מישהו שיעלה את השאלה אם היא בחוץ או באיזה בית אחר, או שהיא כבר איננה. אני חושבת שהיא כבר איננה, קל לי יותר לחשוב על זה ככה. 

במרפסת עדיין עומדים כלי האוכל שלה, כבר בימים הראשונים גילינו שהחתולים של השכונה מגיעים לאכול את האוכל שלה, והמשכנו למלא את הכלים כלי אחד במים כלי אחד באוכל. בהתחלה חשבנו שאולי היא תחזור ואז יהיה לה אוכל זמין גם אם לא נהיה בבית, אח"כ המשכנו בשביל החתולים, בנתיים נגמר האוכל של פיץ' ונועה ממשיכה לשים בכלים חלב, וגבינה, ונקניק מכל מה שיש במקרר.

והן באות, השחורה השמנה, השחורה הרזה, והג'ינג'ית. משלושתן הקשר הטוב ביותר נקשר בין נועה לשחורה השמנה. היא מגיעה ונעמדת ליד החלון וקוראת לנועה. ברור לגמרי שהיא קוראת לנועה כי היא לא מפסיקה ליילל עד שהיא יוצאת, היא לא מסתפקת בי או באף אחד אחר מבני הבית. היא מקבלת את מנת המזון שלה, את מנת הליטופים, נשארת קצת ואח"כ הולכת. שומרת על עצמאותה.

ובכל זאת, כולנו מוצאים בנוכחות שלה מעט נחמה.

נועה קוראת לה מותק. אולי יש משפחה אחרת שקוראת לה בשם אחר, אין לנו מושג, היא באה והולכת כרצונה.

תכירו: (במציאות היא הרבה יותר יפה, משום מה היא לא משתפת פעולה עם הרצון שלנו לצלם אותה)