הגעתי היום למסקנה שלהסתכל על אנשים עובדים, זה פי אלף יותר מעייף מלעבוד בעצמך.

משמונה בבוקר, אני מסתכלת על החשמלאי והפועלים שלו, פה ושם אני מכינה להם כוסות קפה, ארוחת צהרים, (תנאים טובים לעבוד אצלי) נדרשת להחלטות שונות כמו: "גיברת איפה את רוצה להעביר את הנקודה הזו" החלטות שישפיעו על איפה תעבור החציבה בקיר.

עוד לא ארבע ואני ממוטטת מעייפות. (ואולי זו לא עייפות, אלא יאוש קל?)

לפני חצי שעה הם סוף סוף הלכו. מחר יחזרו עם הקונגו (אל תשאלו אותי מה זה, ככה הם אמרו וככה אני מצטטת) ויתחילו לחורר את הקירות היפים שלי. 

אבל אני מסתכלת על החצי המלא של הכוס, (שחור עם שנים סוכר בבקשה) לפחות התחילו לתקן. מי יודע, אולי בקרוב אפילו יסיימו.

עכשיו אני הולכת להתעלף על הספה.