על מה אני עומדת לכתוב פה.

כמו שטליק ידידי קורא לזה שמתי ידים על המקלדת ונראה מה הן יוציאו.

מצב הרוח שלי מתנדנד בין שפוף ועד למת קליני. למה? בגלל הדברים הרגילים.

אתם הרי כבר יודעים, ואני רואה בעיני רוחי את הפרצופים המשועממים שלכם ממלמלים "שוב החשמלאי/קבלן?"

אז כן. שוב. יש למישהו בעיה עם זה? זה מה יש.

אני יודעת שאני נשמעת כמו תקליט שבור. מה לעשות.

לזה תוסיפו עומס בלתי נסבל בעבודה, ושעות רבות במשך היום בהן אני נדרשת לשמש על תקן גננת ולהפריד בין "הילדים" שרבים פה, ותבינו על מה ולמה נפלו פני.

אין לי סבלנות, אני מתרגזת מהר מידי, וכבר העירו לי על זה. אני מרגישה שהקיבולת שלי קטנה מתמיד, אני עולה על טורים מהר מידי ואח"כ מוצאת את עצמי מותשת.

תגידו, אפשר להגיש תביעה משפטית על הרס אישיות? כי נראה לי שזה הנזק הכי גדול שגרם לי הקבלן הזה.

עדכון: כשאני אומרת הילדים שרבים פה, אני מתכוונת לעובדים פה שמתנהגים כמו ילדים בגן.