מאז שהייתי קטנה היה לי יחס מאוד מיוחד לכסף. את הכסף שהיה לי, מההורים מהסבא והסבתא או מאוחר יותר מביביסיטר, הייתי שומרת מכל משמר. אני זוכרת אפילו את הארנק שהיה לי פעם, תפור כולו מחרוזים צבעוניים ובתוכו הייתי שמה את המטבעות שלי מאוגדות בחבילות של 10 אגורות (זוכרים את האגורה בצבע כסף עם השוליים המשוננים?) כל עשרה מטבעות כאלו הייתי עוטפת בנייר וכותבת עליו 10 אגורות ושומרת בארנק. אף פעם לא הסכמתי להשתמש בכסף שלי לשום דבר, התענוג הגדול שלי היה לצבור אותו למען הצבירה. ניהלתי פנקס קטן שבו הייתי רושמת הכנסות והוצאות. כשבסעיף ההוצאות תמיד נרשמו הלוואות לאחי הגדול שמעולם לא הוחזרו. כשגדלתי קצת הבנתי שהכסף נועד שישתמשו בו. אבל עדיין ההבנה לא גרמה לי להיות עם יד קלה יותר על סגר הארנק.

קמצנית תאמרו, אני אוהבת להגיד, חסכנית.

אני מניחה שהתכונה הזו נטבעה בי מחינוך ובעיקר מגנים שעברו בתורשה מסבתא לאבא אלי. האחים שלי איכשהו הצליחו להתחמק מהתכונה הזו.

לצד החסכנות הזו, התפתחה לה עם השנים תחושה של חרדה קלה למצבי הכספי. תמיד דאגתי לרזרבות , שמרתי ל"יום גשום" חישבתי את הוצאותי בקפידה. עד היום.

באופן לא ברור נישאתי לאדם הדומה לי בצורה מופלאה בכל הקשור ליחס לכסף. וכך שנינו לאורך שנות נישואינו מכלכלים את עצמנו בזהירות.

לא, אנחנו לא טומנים את כספנו באדמה נוסח הקמצן של מולייר, ולמדנו להנות ממה שיש, אבל תמיד בשיקול דעת ובזהירות שלמביט מהצד נראת איכשהו קצת מוגזמת.

בשבועות האחרונים עלתה בערוץ 2 תכנית חדשה משפחה חורגת   אני יושבת מול המרקע כל יום שלישי בשעה תשע בערב ובפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה כאילו אני מקבלת לגיטימציה למה שנתפס בעיני כל החיים כאחת התכונות הכי לא מושכות באישיות שלי.