ראשי טמון עמוק במסך, בתחתיתו מידי פעם מבצבצת לה ההודעה של דואר נכנס, ואני לפעמים מתגברת על הפיתוי ובודקת רק כשמתפנה מעיסוקי, ולפעמים לא, בודקת את הדואר, קוראת מגיבה וחוזרת לשיגרה.

וככה עובר לו יומי, לפעמים מרגיזים אותי, לפעמים משמחים אותי, לפעמים יש סיפוק על הצלחות קטנות, ולפעמים תיסכולים על כשלונות.

רוב הזמן פשוט מושכים בתלם, שהקיים ימשיך לתפקד, שלא יקרוס שום דבר, שהמפעל הזה על 200 משתמשי המחשב שבו, עם כל הצרכים שלהם , הבעיות שלהם, הרצונות שלהם יסופקו.

שהעגלה לא תעצור , תמשיך לנסוע.

וככה יום יום מתשע בבוקר ועד שעיני כבר שורפות וראשי כבד, אני פה, מהכיסא בחדר שלי שולפת זרועות ענקיות לכל אגפי המפעל בכל אתריו בארץ, מכבה שריפות, מקדמת נושאים חדשים, משפרת תהליכים ישנים.

וכמו כל יום כך גם היום, אני יושבת במישרד, קוראת אימייל מעצבן שגורם ללב שלי להתחיל לפעום במהירות, ולאצבעותי לתקתק תשובה נרגזת, ופתאום אני שומעת קול נעים, אני מרימה ראש ורואה את פניו המתוקות של אבא שלי, עם החיוך הרחב שלו וכל טוב הלב שבעולם זורח ממנו ומאיר את כל הסביבה, ואני נשלפת מיד מתוך האפרוריות שהייתי בה.

הוא היה בסביבה והחליט לקפוץ לבקר את הבת שלו, כאילו ידע שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.

אז שתינו קפה, ניהלנו שיחת חולין קצרה, והוא הלך לו לדרכו.

עכשיו אני צריכה לחזור לאימייל המעצבן ההוא ולסיים את תשובתי אליו, בטוח עכשיו התגובה שלי תהיה הרבה יותר רגועה.

איך שאני אוהבת את אבא שלי.