בית העלמין בקיבוץ נראה בדיוק כמו המקום הנכון למנוחה אחרונה. בדיוק כמו המקום שכשיגיע יומי, ואם לא יוענקו לי חיי נצח כפי שלדעתי מגיע לי, שהייתי בוחרת לבלות בו את הזמן שאחרי החיים.

מקום שקט, מרגיע, יפה, מצבות קטנות אחידות למראה עם שפע פרחים צמחים ועצים מסביב, שקט וריח טוב של צמחיה ואויר נקי.

הטכס עצמו היה צנוע, קצת הספדים, מעט מאוד תפילות (קדיש ואל מלא רחמים) הבת עלתה להיפרד,  הנכדה, החתן ומספר חברי קיבוץ. הספדים בד"כ גורמים לי לבכות, גם אם האדם עליו הם נאמרים לא ממש קרוב אלי הכאב של הקרובים לו, נוגע בי בנקודות רגישות. כ"כ רגישות שלרגע נלחמתי בפיתוי להתקשר להורי ולהגיד להם, שלא יעזו ללכת ממני.

בכל הקשור למוות, אני חוששת שלא התבגרתי. אני מעדיפה להתעלם מהעניין הזה. לא מסוגלת אפילו לדמיין התמודדות עם אובדן של מישהו מהיקרים לי ביותר, ועד היום אני מתקשה לעכל את האובדנים שכבר חוויתי.

כשהכל נגמר, ומילמלנו את מילות הניחומים שלא באמת מנחמות, יצאנו לדרך הארוכה הביתה.

השמים היו עדיין כחולים, אבל העננים כבר נצבעו בסגול בהיר, לאט לאט הם הפכו לאדומים, לאפורים ובאיזור ואדי ערה החושך השתלט על הנוף. אפילו שהיה רק חמש אחרי הצהרים.

(אין צורך בניחומים, לא מדובר באדם שהיה קרוב אלי)