כשאחותי נכנסה להריון עם דניאל, באחת השיחות שלנו היא תארה לי את הדאגות שעוברות לה בראש,

בימים הראשונים היו לה דימומים ובאופן טבעי היא נכנסה לפחדים שהיא עלולה לאבד את ההריון הזה, בהמשך היו הפחדים ממומים מולדים, וכל פעם כשלכמה דקות התינוק לא הורגש נכנסו מחשבות חרדה שמא חלילה משהו לא תקין שם בתוך הבטן.

אני זוכרת שבאותה שיחה אמרתי לה, יקירתי, תתרגלי. הורות היא שם נוסף לחרדה.

מרגע ההתעברות ולנצח את תהיי במצב של פחד ודאגה.

אם ניקח את מכלול כל הפחדים, החל מאלו שעוברים עלינו בתשעת חודשי ההריון ועד ללילות ללא שינה כשהמתבגר/מתבגרת שלך מבלים בליל שבת, הפחד הזה שמשהו יקרה להם בבית הספר, הוא יחסית חדש.

ההורים שלי לא פחדו לשלוח אותנו לבית ספר.

כמונו הם דאגו לבריאות שלנו, הם דאגו כשהיינו לוקחים את האוטו, אבל כשהורי שמו לי את הילקוט על הגב ושלחו אותי ללמוד בבית הספר, הם היו פטורים מדאגה.

לנו ההורים של היום אין את הפטור הזה.

אני שומעת מהילדים שלי סיפורים מצמררים על מה שקורה בחצר בית הספר, בעיקר בחטיבות הביניים. אני מנסה לתת להם כלים להתמודדות, גם אם לפעמים זה נראה שאני מחנכת אותם לפחדנות, "נותנים לך תיקח מרביצים לך תברח" הוא מוטו שלצערי לא ממש רע לאמץ בימים אלו, בעיקר את החלק השני שלו.

אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה, כבר כ"כ הרבה פעמים עשינו את זה, והאשמים פה, לצערי זה כולנו.

החברה שלנו הולכת והופכת אלימה יותר ויותר ואנחנו לא עושים דבר.

קראתי היום קצת תגובות (טוקבקים)  במאמרים השונים ברשת, כולם כ"כ מזועזעים, והתגובות אלימות כמעט כמו הפשע.

אנחנו עוד לא יודעים מה בדיוק קרה שם, האם הרצח היה תוצאה של אלימות בין בני נוער, או פשע של אדם בוגר, האם היתה רשלנות ואם כן של מי, אבל זה לא משנה את העובדה שילדה אחת בת 13 לא חזרה מבית הספר.

אני ממשיכה להיות חרדה, כל פעם שהילדים שלי יוצאים מהבית, ואני חוששת שזה מצב שלא עומד להשתנות, הארץ תסער כמה ימים בעקבות הרצח הנורא הזה, ובשערוריה הבאה כולם יעברו לצעוק על משהו חדש.

בדיוק כמו שאמרתי לאחותי באותה שיחה, מרגע ההתעברות ולנצח, להיות הורה עם כל האושר שבזה והאהבה  משמעו גם לדאוג.