אבל בטוח אני הופכת להיות סבתא שלי.

בגיל 45, פתאום אני מגלה שהמדדים הבריאותיים שלי מתאימים יותר לגיל 60. כן, אני יודעת הבאתי את זה על עצמי במו ידי.

אני טיפוס בריא. תמיד הייתי. אבל הזנחה כדרכה של הזנחה בסופו של דבר נותנת את אותותיה.

הייתי ילדה עגלגלה, כזו שכולם אהבו לצבוט בלחיים, אח"כ גדלתי והפכתי נערה ואישה צעירה שהיתה מודעת לדרישות היופי המקובל, ולכן רוב חיי עשיתי דיאטות כאלו או אחרות. אף פעם לא הייתי שמנה נורא, אף פעם לא הייתי רזה נורא, תמיד הייתי בסדר.

לפני כמה שנים, נמאס לי. מה יש, אמרתי לעצמי, כזו אני, אני אוהבת אותי, ומי שאוהב אותי יאהב אותי כמו שאני.

מספיק עם ההענשה העצמית על מזבח היופי.

זה נשמע טוב, וזה גם נורא קל להתמכר לצורת המחשבה הזו, במיוחד אם אתה טיפוס עצלן ואוהב הנאות כמוני. והנאות בעולם שלי כוללות, אוכל טוב, וכל דבר שלא נדרש לקום מהספה בשביל לבצע אותו.

אז עברתי ממידה אחת של מכנסיים לאחת מעליה, ועוד אחת, ועוד אחת, ולא ממש התרגשתי מהעניין.

עד שהתחלתי להרגיש לא טוב.

בהתחלה התעלמתי, כי אני שונאת רופאים. השתמשתי בתרוצים כמו "אם אתה קם אחרי גיל 40 בבוקר ולא כואב לך כלום, סימן שאתה מת" הוו כמה נהדר להיות בעל חוש הומור. להסתיר את הכל בחשיבה קלילה ולא להתייחס ברצינות לאיתותים שהגוף שלך מנסה לאותת לך.

כשהמטרדים הפכו להיות מציקים יותר, התקפלתי והלכתי לרופאה. תוצאות בדיקות הדם, גרמו לשתינו לעקם את אף.

דבר גורר דבר, שמסבך דבר אחר.

עכשיו יש לי מטלות.

הראשונה שבהן, להתחיל לקחת את עצמי יותר ברצינות. הבעיה שכבר שכחתי איך עושים את זה. בד"כ אני טובה בהצהרות.

נדמה לי שבתחילת השנה הבטחתי לעצמי להתחיל לטפל בעצמי, אבל כמובן שלא עשיתי עם זה כלום.

ואני רוצה. באמת שאני רוצה. אני רק לא זוכרת איך.

לאט לאט אמרה לי הרופאה. מכיוון שכל דבר משפיע על דבר אחר, נתחיל באחד שמפריע לכל השאר (איזון בלוטת המגן), ואח"כ נמשיך הלאה. ורק שלא תעלמי לי שוב היא הזהירה. ואני כ"כ מקווה שאני אצליח להשאר מחוייבת לעצמי.

ולכן אני גם כותבת את זה פה. יש משהו בהצהרה פומבית שמחייב. 

שלוש ארבע... מתחילים.