כשקיבלתי אתמול את התזכורת על פרויקט האוהבים, ישבתי ובהיתי במחשב, אך  קרה שדווקא עכשיו,  אני צריכה לייצר פוסט שמח, פוסט אהבה.

שתי מחשבות התרוצצו לי בראש, האחת לשלוח לארז מכתב התנצלות ולא לכתוב כלום.

השנייה לחטט בזיכרונותיי, לשלוף רגע שמח ולכתוב עליו, אפילו חשבתי לכתוב פה את הברכה שכתבתי לבר המצווה של בני. עם המחשבה הזו הלכתי  לישון.

בלילה ישנו חבוקים. כל הלילה אחזנו זה בזו , כאילו אנחנו צריכים להרגיש את היחד פיזית ע"מ להאמין בו ולדעת שאנחנו עוד פה.

בבוקר כשהתעוררתי ידעתי שזה הדבר הכי שמח, הכי מלא תיקווה והכי מלא אהבה שאני יכולה לכתוב.

אם יש משהו שבזמנים הכי קשים מחזיק אותנו יחד, אם יש משהו שגורם לנו להתעלות על עצמנו, להתאמץ שוב ושוב, לא לוותר, זו האהבה.

לפעמים כשקשה הכי קל לוותר, לעזוב, דרושה המון אהבה כדי לנסות להקשיב לצד השני, לשים את הרגשות שלך לרגע בצד ולנסות להבין את מה שמרגיש השני, דרושה המון אהבה להציץ אחורה ולראות גם את הגיבנות של עצמך.

ובתוך הימים האלו שהם לא קלים לי, אני מזהה שימחה גדולה, שימחה שיש לנו את זה, את האהבה הזו.

איתה ננצח הכל.

(את הברכה לבר מיצווה נשאיר להזדמנות אחרת..)