זה הורס אותי הקטע הזה, יש לי אלף דברים לכתוב, אבל בגלל שאני לא מגיעה לרגע הזה ביום שבו אני יכולה לשבת בנחת ולהקדיש לכתיבה את הכבוד המגיע לה, ז.א מספיק זמן בשביל לכתוב, לקרוא מה כתבתי, למחוק בגועל , לכתוב מחדש לקרוא שוב, למחוק רק חלקים, לתקן, לשפץ, לשנות ניסוח, לתקן שגיאות כתיב, בגלל זה, אני לא כותבת, ובגלל שאני לא כותבת, כל מה שרציתי לכתוב הופך מיד ללא רלוונטי, ומים מתחת לגשר.

אבל אני בכל זאת אנסה לסכם כמה דברים בולטים.

סוף השבוע (זוכרים? היה אחד כזה לפני כמה ימים) עבר במהירות הסילון, כ"כ דאגתי שהוא יזדחל לו באיטיות וחוסר מעש, שבעוד מועד טרחתי למלא לי כל דקה עירנית של היממה בפעילות , וכך מצאתי את עצמי מתזזת ממקום למקום, מאדם לאדם ברווחים של דקות, בניגוד לסופי שבוע רגילים (קרי, כשא' בבית) כמעט ולא ישנתי, לא שלאף שטונה ולא עונג שבת. אבל היה כייף.

בסוף השבוע הזה גם חגגנו לאורן יום הולדת 17, היו לי כמה רגעים של הלם מהעניין, כי לגמרי לא נתפס לי שיש לי ילד בן 17. זה מדהים לא? 17 זה כבר ממש גדול. זה כבר בגרויות, ורשיון, וצו ראשון, מתי כל זה קרה? איך עפו להם ה17 שנה האלו?

בכל אופן, בואו נשים עכשיו את כל ההרהורים הנוגים בצד ונתמקד בעיקר, בהעדר אבא שלו ואחותו שהיתה בטיול של השמוץ, לקחתי אותו ואת חברתו לחגוג לו יום הולדת במסעדה שהוא בחר, בלאק סטיר הרצליה פיתוח, מאז שהוא זנח את האידאלים של הצמחונות הוא מפצה את עצמו על כל השנים שבהם אכל עשב ותחליפים, והוא טורף בעיקר בשר הרבה בשר. מדהים כמה אוכל הם מסוגלים לעכל החבר'ה בגיל הזה, תענוג לכל אמא פולניה. אחרי המסעדה הורדתי אותם אצל החבר'ה שלהם להמשך החגיגות, אני הלכתי הישר למיטה ועיכלתי את הסטייק שלי בסיבובים חסרי מנוחה , בגילי חבר'ה, לא מומלץ סטייקים בשעות הלילה. אבל שאני אוותר? מה זה בשבילי קצת צרבת, מול ההנאה שבסטייק מדמם?

אין לי שמץ של מושג איך עבר יום ראשון, אני דיי משוכנעת שהיה יום כזה בתחילת השבוע , אבל הוא לא השאיר שום חותם , לפחות לא כזה שנצרב בזכרוני.

אתמול בערב אירחתי כמה חברים מקסימים וחמודים והפליא, האכלתי אותם כמו שאני יודעת להאכיל, ונהנתי לראות אותם נהנים.

תשמעו, אתם לא יודעים כמה נחת יש בלראות אנשים נהנים ממעשה ידיך. בטח ככה גם מרגישים אלו שיודעים ליצור דברים קצת יותר משמעותיים מאוכל. אבל אני חסרת כשרונות אחרים, אז אני מתמקדת במה שנדמה לי שאני טובה בו.

והיום? היום אני אמורה לקפל את כל מכונות הכביסה שעשיתי בימים האחרונים, אבל אני כמובן יושבת פה במקום לעשות את זה.

ביום חמישי בצהרים א' חוזר. פר? הגיע הזמן. מספיק. הבנתי את הפרנציפ, הוא יכול כבר לחזור.

אחת מהמתנות שאורן קיבל ליום ההולדת שלו היא הדיסק של אריק ברמן. תשמעו, הבחור מוכשר. אני מודה שאני לא ממש טורחת להכיר יוצרים חדשים,  אני כבר כלב זקן שלא לומד טריקים חדשים, טוב לי עם האהבות המוסיקליות הותיקות שלי. אבל מכיוון שנחשפתי כבר לשיר הראשון שלו מהרדיו (כאילו שמישהו היה יכול להתחמק מזה) ודיי חיבבתי אותו, ישבנו היום והקשבנו לו.

אין ספק שיש לו את זה, אבל דבר אחד הטריד אותי לאורך כל השירים ששמעתי. הדכדוך הזה, המלנכוליה, הציניות וחשבתי לעצמי פתאום, שזו נראת לי תופעה שעוברת כחוט השני בכל הדור הזה, כן, אתם בני ה30 פלוס מינוס, אתם עצובים. למה?

הרי באמת עם הזמן הכל ילך ויסתדר, ובאמת שיש סיכוי שמחר נתעורר ליום חדש נפלא.  

מבטיחה.