כל כך שברירית היא השלווה, כמו ניצן שרק החל ללבלב וכל רוח או יבלית יכולים לו.

כל כך שברירית היא השימחה , עכשיו פה ועוד רגע? האם תישאר?

אנחנו רגילים לדבר בגנות המובן מאליו , אומרים לבני זוגנו:  "אל תיקח אותי כמובן מאליו" , תתאמץ בשבילי, תעריך כל רגע טוב איתי כאילו הוא הראשון או האחרון.

אבל אני דווקא רואה כ"כ הרבה קסם בנינוחות של זוגות שיש להם את הביטחון הזה, במובן מאליו, בביחד. רואים את זה במגע בינהם, רואים את זה בשלווה שעוטפת את התנהלותם, כמו מכונה משומנת, כל חלק פועל בתאום מושלם עם החלק האחר.

אני חושבת שהיה לי את זה, שהרגשתי ככה עד לא מזמן, עד לסערה שעברה על גננו הקטן, הרוח החזקה שכופפה עצים של 16 שנים, פרחים שאיבדו את עלי הכותרת שלהם ונותרו ללא צבע. עכשיו הרוח שקטה, וניצנים חדשים מתחילים לפרוח, וזה כ"כ נעים, אבל גם מפחיד, אני מביטה לשמים חוששת מהעננים השחורים שלא ישובו, מנקשת עשבים שוטים מסביב לניצנים הקטנים האלו, וכ"כ נהנת מכל שביב של צבע, של רעננות.

ימים טובים לנו הם הימים האחרונים, אבל אני לא מרגישה  את הנינוחות שתאפשר לי להשען אחורה ולהינות בסיפוק, אני עוד חשה את שבריריותה של השלווה, את זמניותו של האושר.