ההרגשה היא כאילו חודש לא הייתי פה. כשבסה"כ עבר סוף שבוע. לא מתחשק לי לכתוב על ענייני גמילה, ובגלל שזה דיי מה שמעסיק אותי בימים האלו, אני לא כותבת בכלל. אני חייבת להודות שקצת יותר קל. כבר לא בא לי להרוג את כל מי שמסתכל עלי, ואני מניחה שיש בזה שיפור גדול, לעומת זאת אני ממשיכה לאכול כל דבר שנמצא בסביבה שלי, בין אם הוא נועד לאכילה ובין אם לא, אבל זה כפי הנראה לא נורא, כי הרגע בדקתי את הבדיקות דם שעשיתי הבוקר, ומאז שהתחלתי את הטיפול בבלוטת התריס ערכי הכולסטרול והטריגליצרידים חזרו לנורמה, וזה גורם לי להרגיש קצת פחות שמנה, אם כי המשקל לא מראה שום כוונות להזיז את המחוז לכיוון הנכון, והתחושה הזו היא לחלוטין מנותקת מהמציאות.

אתמול רבתי עם נועה, זה נורא מעיק כי אנחנו בד"כ לא רבות , אני יודעת שאמהות ובנות בגיל הטיפשעשרה זה משהו שמועד לפורענות, אבל אנחנו בד"כ מצליחות להתגבר על הקשיים והכשלים הצפויים, לכן כשאנחנו כבר רבות זה יושב לי על הלב חזק.

בכל אופן בבוקר היא שלחה לי SMS : "סליחה" , לא כ"כ ידעתי איך להגיב, מצד אחד אני יודעת שהיא מתכוונת לזה, אבל מצד שני זה כ"כ קל לפתור את הבעיות בחיים בעזרת SMS-ים, בלי באמת להתמודד עם הפנים של זה שפגעת בו. היה לי קשה להחליט אם לתת לה לצאת מזה בקלות, או לדרוש ממנה להתמודד. בסוף החלטתי שאני לא אתן לה לעשות קיצורי דרך, אבל גם לא אהיה קשוחה מידי, עניתי לה שזה יפה, ואני תמיד אסלח לה, אבל אני מצפה ממנה לדבר איתי על מה שקרה ולא לסיים את העניין בSMS. אחרי בית ספר היא התקשרה וקצת דיברנו, זה עדיין לא זה, אבל זה גם משהו.   

כשאני מדברת עם אחותי והיא מקטרת לי על הלילות ללא שינה, על דלקות אוזנים והתקפי סטרידו, אני לא מצליחה להחליט מתי היה יותר קשה, אז עם כל המחלות והלילות הלבנים, או היום עם הדאגות והפחדים ואי ההבנות.