הלילה היתה הפעם הראשונה מיום שאני זוכרת את עצמי כאדם עובד שהרמתי ידים ואמרתי, לא יודעת.

עד שתים בלילה ניסיתי למצוא את הסיבה לתקלה שהתרחשה עלינו, אבל בשלב מסויים הרגשתי כמו כלבלב שמנסה לתפוס את זנבו שבעליו האכזר קצץ, והתחלתי לחשוב שבמצב כזה אני עלולה רק להחמיר את הבעיה ולא לתקן אותה.

 זו לא פעם ראשונה שאני נדרשת לטפל בבעיות בשעות לא הגיוניות, אבל תמיד יכולתי להן וכגיבורה הייתי מצילה את הארגון מהגורל האכזר של עבודה ידנית והולכת לישון בתחושת סיפוק נפלאה. הלילה הלכתי לישון כשזנבי (הקצוץ והרדוף) מקופל בין רגלי בבושה. פעם ראשונה שאמרתי: "לא יודעת חברים, חכו לבוקר".

והבוקר עלה, ואיתו כמובן הפתרון לבעיה , אבל אני נותרתי בתחושה חמוצה של אכזבה.

באסה.