לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כואב...

 
...עם כוסית ורקיק אפשר להמתיק
אין קץ לבריחות
זה לא נעלם רק רחוק או נרדם
וכואב אבל פחות
לא נעלם רק רחוק
כואב אבל פחות...

 
...לא עד כדי אנחות
ואם רע לי אני כותב

כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב   (יהונתן גפן)
 

ברור לי שלא לזה הייתה כוונת המשורר כשכתב את המילים האלו, אבל זה מתאים לי כמו כפפה ליד.

הגמילה מעישון, זה לא נעלם, רק רחוק או נרדם וכואב אבל פחות.

זה פה ולא פה. אני מרגישה שינויים בדרך ההתנהגות שלי בתגובות שלי, שברור לי שנובעים מהחוסר הזה, אני חסרת סבלנות, יותר קופצנית בתגובות שלי, יש לי נפילות של מצב הרוח, אבל מצד שני אני כבר לא חושבת כל דקה של היממה על הסיגריה ועל חסרונה.

אני יודעת שזה רחוק מלהיות מאחורי, כבר הייתי בסרט הזה, בפעם הקודמת, לפני ארבע שנים,  הפסקתי לשלושה חודשים, והפעם עברו רק שלושה שבועות , כך שהסוף לגמרי לא ברור. האם אהפוך בסופו של דבר לאדם משוחרר מהתלות הזו או שאחזור לסורי? ימים יגידו.

דבר אחד אני כן יודעת, הפעם אני יותר נחושה להצליח. והפעם אני צריכה להיגמל מהרגל של פחות מחצי קופסה ליום כשלפני ארבע שנים הייתי צריכה להיגמל מהרגל של קופסה וחצי.

הפעם גם יש לי אתכם. קבוצת תמיכה מדהימה שכמוכם.  התגובות שלכם פה, האימיילים הטלפונים, הדאגה, איך זכיתי לחברים כאלה נפלאים? (נטע, ההצעה הנדיבה שלך כ"כ ריגשה אותי שתדעי.)

בקיצור חבר'ה, אין כמוכם, תישארו איתי,  הדרך עוד ארוכה, ותהיו סלחנים אם אני אשמע קצת דיכאונית, או עצבנית, או חסרת סבלנות, זה לא אני זה הניקוטין , או יותר נכון חסרונו, מדבר מגרוני.

וגם אל תדאגו יותר מידי, אני אמנם נשמעת על הקרשים, אבל אני לא כל הזמן ככה, זה פשוט שברגעים האלו של הדאון הכי מתחשק לי לכתוב.