רבים הסיפורים על האישה הפולנייה. והרבה תכונות וסטריאוטיפים הודבקו לה. חלקן הגדול, יש להודות, בצדק. אם חושבים על זה מכל העדות האחרות רק בזו של יוצאי פולין יש התייחסות מיוחדת דווקא לאישה ואילו הגבר פטור, כמו שנאמר, הבעל הפולני (בהנחה שנישא לפולניה) קנה לו מקום בגן עדן כי גיהינום כבר יש לו בחייו. אם אני לא טועה זו בערך ההתייחסות היחידה בפולקלור העדות לגבר הפולני.
אחת התכונות האלו היא הגוזמה הפולנית. ידוע הוא שאצל האישה הפולנייה הכל צריך להיות גדול מהחיים, לאישה פולניה אין אף פעם כאב ראש, יש לה מיגרנה.
היא אף פעם לא נעלבת, שוברים לה את הלב.
והיא לעולם לא עייפה, עד שהיא פשוט נופלת מהרגלים.
ככה גם נגשת האישה הפולנייה לעניין ניקיונות הפסח. לעיתים נדירות זהו סתם ניקיון , זה תמיד רמונט.
בכל שנות ילדותי אני זוכרת את עצמי בשבועות שלפני חג הפסח, על סולם. נדמה לי שבמשך שבועיים או שלושה בכל שנה, רגלי נגעו ברצפה רק לצורך הזזת הסולם ממקום למקום.
אני זוכרת את עצמי על הסולם מנקה את הספרים בספריה.
על הסולם במטבח מורידה את כלי הפסח ומעלה את כלי החמץ,
על הסולם מורידה את הוילונות לכביסה ושוב על הסולם בשביל לתלות אותם חזרה.
זה ממש לא פלא בעיני שעם השנים פיתחתי פחד גבהים כזה שאפילו עליה במדרגות עושה לי סחרחורת.
הימים לפני הפסח היו ימים שלא אהבתי, וזה בלשון המעטה. ואם נסחפתי קצת לגוזמה פולנית בתיאור המקדים של הדברים, (שהרי דם זה לא מים ומהרגלים של אלפי שנות התפתחות האישה הפולנייה קשה להתנתק), תאמינו לי כשאומר לכם שכל שנה מחדש ייחלתי שיעבור כבר החג הארור הזה, שבעידן המודרני התהפכו בו היוצרות ובמקום לחגוג את היציאה מעבדות לחירות לקחו על עצמן נשות העם היהודי את כבלי העבדות ועוד הוסיפו חטא על פשע, וצרפו אליהן את בנותיהן התמימות.
בקיצור, אני הייתי מנסה להתחמק וידה הארוכה של אימי הייתה מוצאת אותי ומציבה אותי שוב ושוב בראש הסולם ולא משנה כמה ייבבתי, מחיתי ובכיתי, רגלי ניצבו על השלב האחרון בסולם, הסמרטוט בידי והאבק חודר לי לנחירים.
אבל אז, יום אחד לפתע החג היה מגיע, ולמשך שמונה ימים, כאילו עברנו לעולם אחר. רגוע יותר, חדש יותר, נקי יותר.
הכלים היו שונים, האוכל אחר, על השולחן היו מפות אחרות מתמיד, קיבלנו בגדים חדשים ומתנות לחג,
אורחים היו באים ואנחנו היינו הולכים להתארח, עונג גדול זה היה שכמעט פיצה על הקושי שקדם לו.
אלא שאז היה מגיע הרגע שבו החג נגמר, ואני הייתי מוצאת את עצמי שוב על הסולם, הפעם בשביל להחזיר את כלי החג למקומם ולהוריד את כלי החמץ.
חג שמח שיהיה לכולנו. ותאמינו לי חברים לא ממש צריך להגזים עם עניין העבדות והניקיונות, בשביל לשמור על רוח החג.
* ואין בדברי פה משום רמז שבעדות אחרות חלילה מנקים פחות לקראת הפסח או בכלל, אלא שבטוח מגזימים פחות בסיפורים על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
