לפעמים אני נורא מקנאה באנשים שתמיד צודקים. אלו שתמיד יודעים את התשובה הנכונה לכל דבר, שאין להם ספקות.

 מעטים הם המיקרים בהם אני מרגישה כי יש לי תשובה מוחלטת ונחרצת, לעיתים נדירות אני יודעת מיד וללא ספק מה התשובה לבעיה שנצבת לפני. בד"כ אני תמיד רואה את ה"אם" וה"אילו" והצד השני.

בהרבה מיקרים כשאני מגיעה להחלטה זו או אחרת, זה בגלל שהמשקל נטה יותר לצד אחד ופחות לשני, אבל כמעט תמיד  יש לי מה לשים בשני הצדדים של המאזניים, בטורי הבעד והנגד תמיד יש לי מה לכתוב.

האם זו הססנות? יתכן. האם חסרה לי נחרצות? יכול מאוד להיות.

אבל למרות הקנאה שאני חשה לפעמים, לאלו שתמיד יודעים, ברוב המיקרים הם מעוררים בי התנגדות וכעס, הרי נדירים מאוד המיקרים בעולם שבהם יש רק שחור או לבן, שאלות להן יש רק תשובה נכונה או שגויה, דילמות בהן יש רק שתי דרכים לבחור, אני תמיד רואה יותר מסלולים אפשריים.

ולאחר שאני מגיעה להחלטה, פעמים רבות אין לי את השקט הנפשי שהחלטתי נכון,  בד"כ החיים מוכיחים לי אם צדקתי או טעיתי, והיה הגיוני לחשוב שבזכות הצורך שלי לנתח כל דבר מכל צדדיו שכמעט ולא אטעה, נכון?

אז זהו שלא, לפעמים אני טועה, כמו כל אחד אחר, אבל משום מה, אני תמיד רואה את הטעות שלי מיד, אלו שתמיד צודקים, הם אלו שאף פעם לא טועים , לפחות בעיני עצמם.

ואותי זה מרגיז.