קשה לי לכתוב ביום הזה. קשה היה לי לכתוב גם ביום השואה.

 כאילו הכל כבר נאמר, והכאב אל מול השכול שכה נפוץ בארץ הזו חותך בבשר השנה כמו בשנה שעברה, וכמו תמיד.

 והפחד. הפחד ממה שעלול לבוא.

 והרצון הזה לשמור אותם עוד קצת קטנים.

עוד קצת שלנו, גם הרצון הזה לא השתנה, ורק התקופה הולכת ומתקצרת, ואי אפשר לעצור את הזמן.

לאורן יש כבר תאריך גיוס, ויש לו כבר פרופיל וקב"א והוא כבר התחיל בדרך הזו שיש בה גם אכזבות, והיו כבר  אכזבות ועוד יהיו בהמשך הדרך.

ואני לוחשת לעצמי בשקט, יש עוד שנה. אח"כ תתחילי לדאוג.