אני מצטערת להודיע לכם שהדודה שחילקה לכם מים בשבוע האחרון, חזרה הביתה ומהיום אתם נאלצים להסתדר בכוחות עצמכם, אני מאוד מקווה שאתם זוכרים איך עושים את זה מהימים לפני שהגענו.

ועכשיו אחרי שהורדתי את ההודעה הזו מסדר היום, אני יכולה לספר לכל מי שזה מעניין אותו, שחזרנו, שהיה נורא כייף, שהסתדרנו נהדר, ונדמה לי שלא עלינו אחת לשניה על העצבים בכלל, (אלא אם כן היא יודעת להסתיר את הרגשות שלה כך שלא הרגשתי.)

אז חזרנו, ואני טיפל"ה עייפה למרות שהיא נהגה כל הדרך. ויש לי חתיכת בלוז של מוצאי שבת, חבל לכם על הזמן.

אז אני לא אכביר במילים, אני הולכת להתכרבל לי באיזו פינה ולבכות את תום החופש. למה, למה דברים טובים צריכים להגמר כ"כ מהר?

בנתיים עד שאתאושש קבלו תמונה של נועה צוללת בים הכחול והמדהים הזה שיש להם שם לאילתים.