כל הימים מבולבלים לי, מתי התחיל הכל וכמה זמן עבר, במקום לספור 24 שעות ביממה, ואת ימי השבוע מראשון עד שבת, אנחנו חיים בזמן אחר, 8 שעות מזריקה לזריקה, שלוש פעמים ביום אנטיביוטיקה, 4 שעות מינימום מתרופה משככת כאבים אחת לשניה, פעמיים ביום זריקה לדילול הדם, כדור אחד ברזל, אחת מנה דם, וזו רק חלק מהספירה, וככה עובר יום ועוד יום, עוקבים אחרי זרימת דם לאצבעות ומתפללים שלא תפסק.

היום היה יום טוב, יחסית, הכל הרי יחסי. גם הפגיעה היא יחסית, הרי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אילו לא היו חגורים בחגורות בטיחות חלילה, אם היתה זו יד ימין, אנחנו סופרים חסדים קטנים. ומזכירים אחד לשני להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אני משתדלת להסתכל כל הזמן קדימה, לא לשקוע במחשבות לאחור, לא לשחזר בראש שוב ושוב את הרגע הזה שהטלפון העיר אותנו בלילה, לא לדמיין את רגע הפגיעה שלו, לא לחזור לשניה שבה הבנתי מה קרה.

זה חוזר , זה קופץ לראש בלי הכנה מוקדמת בעיקר כשאני הולכת לישון אחרי יום ארוך בבית החולים, אבל אני מנסה לא לתת לעצמי לשקוע במחשבות האלו. ובמיוחד לא בלמה. למה זה קרה. קרה. זהו. עכשיו ממשיכים הלאה.

יהיה טוב, חייב להיות.