אני רוצה לבכות. מכעס, מתסכול, מחוסר אונים.

לעיתים נראה שהמצב משתפר, הפער בין כאב לכאב גדל, ויותר ויותר שעות של חסד יש. אבל אז מגיעים וצצים קשיים מסוג אחר.

חוסר סבלנות של אורן למצב, למוגבלות. הוא רואה את החברים שלו, יוצאים מפה לבלות, ממשיכים את החיים והוא תקוע פה. עם היד המקובעת, עם הכאבים ועם אי הידיעה כמה זמן כל זה ימשך. מחר זה היום האחרון שלו עם נהג מלווה, הוא כ"כ חיכה ליום הזה שבו יוכל לקחת את האוטו לבד, ועכשיו לא ברור בכלל מתי הוא יוכל לנהוג. ואת כל התיסכולים האלו הוא מוציא כמובן עלינו. האנשים שהכי קרובים אליו.

ואני חלשה שכמותי, פתאום גיליתי שליכולת הספיגה שלי גם כן יש גבולות.

מסתבר שאפשר לריב גם עם ילד כואב. ואני שונאת את עצמי שאין לי מספיק סבלנות ואורך רוח, ואני שונאת את המציאות שנכפתה עלינו פתאום.

ואני רוצה לבכות.

חרא.