אתמול היינו בביקורת ראשונה אחרי השחרור מביה"ח. לא היה קל. כל התעסקות עם היד נורא מכאיבה והוצאת התפרים היתה פשוט רצח. 

אבל מה שחשוב בשורה התחתונה זה שהיד מתקדמת ע"פ הצפיות של הרופאים. הדרך עוד ארוכה, ולא ברור לנו לגמרי מה מצפה לנו בה, גם הרופאים לא יודעים או לא רוצים לתת לנו אבני דרך להמשך, הם רק חוזרים על הדבר האחד שהם אמרו מהתחלה, זה יהיה עוד סיפור מאוד ארוך וצריך סבלנות.

אני מקווה שככל שנתקדם בדרך הזו הסבל של אורן יפחת , זה ממש בלתי נסבל לראות אותו סובל ככה.

זהו, עכשיו אני מחכה לחבר שלו שיבוא להיות איתו ע"מ שאני אוכל לנסוע לעבודה, אני רוצה להגיד לכם שלמרות כל הקיטורים שלי על מקום העבודה שלי בשנים האחרונות, הם פשוט קדושים.  אני כ"כ ברת מזל שאני עובדת שם ולא במקום אחר. אפילו פעם אחת אף אחד לא שאל אותי מתי אני מתכוונת לחזור למישרה מלאה, וכולם מתקשרים רק בשביל לשאול מה נשמע להתעניין ולראות אם אפשר לעזור. כולם, מכל הדרגות מכל התפקידים. אנשים נהדרים.

וטליק, ברכות על 4 שנים. חתיכת דרך אה?