אני לא יודעת למה לפעמים נדמה לי שאני סופר מן או לפחות איזה גיבור על שיכול לשלוט בתנועה של הזמן, עכשיו תרוץ מהר עכשיו תעבור לאט. אחרי 46 שנה עוד לא הפנמתי את העובדה שהזמן עד כמה שירגיש יחסי, בתכלס הוא עובד תמיד באותו הקצב.

לפי הפרפרים שיש לי עכשיו בבטן אני יודעת שאני מתחילה לעכל את העובדה שאין לי שום סיכוי לעמוד בלוח הזמנים שהכנתי לעצמי להיום. אני לא יודעת מה חשבתי, שאצליח לרחף ממקום למקום? שאצליח לעצור את הזמן? איך התכוונתי להספיק בשמונה וחצי להיות עם נועה אצל הרופא (רופא מקצועי תור שנקבע כבר לפני חצי שנה ולא היה לי לב להזיז) וב10 עם אורן בתל השומר.

כשקבעתי את התור לאורן משום מה נראה היה לי הגיוני שאני אספיק. שמונה וחצי עם נועה, עד תשע נסיים, אני אשים אותה בביה"ס, ארוץ לקחת את אורן, ובסביבות תשע וחצי נצא לתל השומר. הלווווו מה עם הדרך? מה עם הפקקים? מה עם חניה? מה עם העובדה שבקופ"ח מזמינים לשמונה וחצי עשרה אנשים והרופא בכלל מגיע בתשע? איך בדיוק זה הצליח להראות לי הגיוני?

אני חושבת שצריך לאשפז אותי.

שיט.

טוב תחזיקו אצבעות (פמה תפסיקי לחייך) אני מתחילה בטיסה.